אני חושב שנהייתי קמצן. ולא ראיתי את זה מגיע. אף אחד לא ראה. במשך שנים הייתי הפזרן הכי גדול, התנהלתי בחוסר אחריות פיננסית תוך שמירה על סטטוס קוו של שקט נפשי קבוע, לא משנה מה היה מצבי בבנק.
לאחרונה משהו בי השתנה. זה לא קרה תוך יום. זה היה תהליך ארוך שתחילתו, אני חושב, לפני כשנה בערך, כשהצטרפתי למועדון הצרכנות ״ביחד בשבילך״ של ההסתדרות ונכנסתי לעולם שכולו הנחות ומבצעי 1+1. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה רכשתי משהו דרך המועדון במחיר מבצע, אני זוכר את האופוריה ואת ההתרגשות, את סוטול החיסכון כשלחצתי על ״הזמן״ והסתכלתי על המחיר המדהים שהיה פחות מחצי ממה שראיתי לפני כמה ימים בחנות. קשה להסביר את התחושה שעלתה בגופי. זה היה כמו לשמוע שיר ממש טוב בפעם הראשונה, שיר שאתה מרגיש שנכתב במיוחד בשבילך, שיר שמרוב שאתה בתוכו אתה חש שהגוף שלך הופך לאחד מכלי הנגינה.
המוצר שרכשתי היה כיסוי מיוחד למושבי הרכב להגנה מהנזקים שהכלב שלי עושה (הוא בעיקר חופר במושבים בנחישות של איש חמאס). זה היה זול, 17.99 שקל אחרי מע״מ. במהלך ההזמנה הייתה נקודה שהיום אני מבין שסימנה כי בחרתי בדרך החסכנות.
ניתנו לי שתי אפשרויות: האחת, שהמוצר יישלח אלי במשלוח אקספרס תמורת 30 שקל נוספים. השנייה, איסוף עצמי מחנות היצרן. מובן שהרגש אמר שעדיף משלוח, כך לא אתעסק בפרוצדורה של ההגעה לחנות, אבל אז המוח נכנס לתמונה וטען שלא הגיוני לשלם על המשלוח יותר מאשר על המוצר עצמו. המוח ניצח. לחצתי על איסוף עצמי. למוחרת נסעתי לאסוף את המוצר. כל הדרך אני מלהיט את עצמי וחוזר שוב ושוב בראשי על המנטרה: ״זין שאשלם 30 שקל על משלוח של מוצר שעולה 17.99״. כשהתקנתי את הכיסוי עצמו ברכב, לא הבנתי את משמעות המעשה והשלכותיו. לא הבנתי שגזרתי על עצמי להביט כל פעם בכיסויים ולהיזכר בנפלאות החיסכון.
אולם, כמו שאמרתי קודם, זו הייתה רק ההתחלה. קמצנות זו מחלה פרוגרסיבית. אני כבר נמצא במצב כל כך מתקדם, שאתמול נכנסתי לאתר של מועדון הצרכנות, הסתכלתי על היסטוריית ההזמנות שלי, השוויתי את המחירים של המוצרים שרכשתי מול ממוצע המחירים של אותם המוצרים במקומות אחרים, הוצאתי מחשבון וחישבתי את הסכום הכללי שחסכתי אל מול העלות החודשית של היותי חבר הסתדרות (ומכוח זה חבר במועדון הצרכנות ״ביחד בשבילך״), והגעתי למסקנה חד־משמעית: ה־50 שקל בחודש שאני משלם להסתדרות אינם מצדיקים את זה. בסופו של דבר אני מוציא יותר על דמי החברות מאשר חוסך דרך המבצעים. ועם כל הכבוד למוסד המפא״יניקי הוותיק, איש לא יוציא לי מהכיס 50 שקל בחודש סתם כך. עלי לא תעבדו יותר. להתראות, הסתדרות; שלום, קמצנות.
***
נכון שקמצנות היא עניין מביך. אבל גם קולונוסקופיה היא עניין מביך ועדיין עושים את זה. אין מקום למבוכה בעולם הקפיטליסטי האכזרי שלנו. צריך להיות חזק וממוקד בשביל לנצח את סחיטת הכספים השיטתית. לכן אין לי הרבה זמן פנוי. את רוב הזמן אני משקיע במהלכים עוקפי סחיטה. אני חורש את האינטרנט ומוריד סרטים לילד שלי במקום שיזמין אותם בתשלום ב־VOD. במסעדה או בבית של חברים, דבר ראשון אני מברר את סיסמת הוואי־פיי ומחבר את הסלולרי לרשת האלחוטית. כך אני נמנע מלגמור את חבילת האינטרנט שלי בפלאפון. אני מכיר את העניין: אם אתה מגיע למיצוי חבילת הגלישה, אוטומטית מעדכנים לך את נפח הגלישה בעוד 1GB בתעריף של 6.89 שקלים. על גופתי אעביר עוד 6.89 שקלים למפעיל הסלולרי. מה זה בכלל המספר הביזארי הזה 6.89, מאיפה הבאתם אותו?
אין אושר גדול מאושרו של קמצן שהצליח להערים על המערכת ולמצוא דרך יצירתית לחסוך. האושר הזה מחזיק אותי כרגע בחיים. כל יום אני מתמקד בהוצאה אחרת ומנסה להבין איך אני ממתן אותה. אני מקדיש לכך את מיטב הקשב והריכוז שלי וניגש למלאכה בחרדת קודש. ואני טוב בזה. אני מחשיב את עצמי ללא פחות מאומן חיסכון. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את חמי שהתעניין בטיסה לפולין ומצאתי לו טיסה הלוך־חזור ב־40 דולר בלבד.
הוא היה כל כך מרוצה, שכשחזר מפולין הביא לי במתנה פאקט סיגריות ווינסטון. מובן שמיד שאלתי אותו כמה עלה לו הפאקט. רעד עבר לי בכל הגוף כששמעתי את התשובה: 160 שקל. כמעט חצי מחיר ממה שזה עולה בארץ. מספרים כאלה מטלטלים את עולמי. מיד עלתה בראשי מחשבה: אולי אתחיל לנסוע לפולין אחת לכמה חודשים ב־40 דולר, ארכוש סיגריות בכמות שתספיק לי לכמה חודשים טובים, אפילו לא אצא מהטרמינל ואחזור כבר באותו היום לארץ. עשיתי גם את החשבון, זה משתלם. הפער בין מחיר של קופסה בארץ - 33 שקל - לעומת המחיר בפולין - 16 שקל - מספיק משתלם כדי שאוציא לפועל את המבצע הזה.
רגע, שנייה, בעצם כשאני חושב על זה שוב, נראה לי שפעולה כזו יכולה להיחשב להברחה. מה שבתרגום לפלילים יוצא עד שנה וחצי בכלא. נראה לי שאוותר על הרעיון. יש גבול. אין מצב שאני נכנס לכלא. אתם יודעים איזה מחירים משוגעים יש בקנטינה בכלא? זין שאשלם את המחירים שם.