נדירות הפעמים שבהן התעוררתי לזריחה, וגם כשזה קרה זה לא היה כדי לצפות בה. ככה זה כשרגילים לראות שקיעות בים התיכון. הרגלים הם לא משהו שקל לשנות.
באותו בוקר שבת שבו עמדתי במרפסת המלון בירדן, באזור שנקרא "סווימה" או בשמו התנ"כי בית הישימות, היה רק הר משמאל וקצה של ים מלוח מימין. בלב המדבר עברו מדי פעם ילדים עם כבשים, ופה ושם שיירת גמלים שהזכירה את סיפורי ארץ כנען וערבות מואב. וזריחה. ילד אחד, שנראה כבן 6 או 7, עבר בכל בוקר ונופף לי לשלום. נופפתי לו בחזרה, גם כשנדמה היה שהוא סתם עושה צחוקים עם החברים על חשבוני.
באופק ידעתי שנמצאת ישראל, אבל לפעמים צריך להתרחק קצת מהבית ולחצות ים רק כדי לחזור ולהביט בו נכון. ההוכחה היחידה לכך שאנחנו לא רחוקים מהארץ הייתה שהמפעיל הסלולרי הישראלי התעקש להראות אותות חיים גם שם. ככה אנחנו, חייבים להיות על המפה.
הסיבה לכך שהגעתי לירדן הייתה הזמנה להרצות בכנס האקדמיה לעיתונאות אזרחית ע"ש איילין גטי ו"יאללה - מנהיגים צעירים", ארגון אינטרנטי שצמח בפייסבוק במטרה לחבר בין צעירים מאזורי עימות, וליצור בסיס של הידברות עבור הדור הבא ובסיס לשלום, אבל לא השלום הפוליטי שאתם חושבים עליו, זה שנגוע באינטרסים של מנהיגים וצבאות ומפלגות.
בהמשך הקים הארגון אקדמיה אונליין, שהכשירה את תלמידיה בכתיבה, וכך התכנסו 70 בוגרים ממרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, סודן, הרשות הפלסטינית, זימבבווה, עיראק, כורדיסטן וישראל למפגש שמטרתו הרשמית סמינר כתיבה. מטרתו הרשמית פחות: להפגיש לראשונה פנים אל פנים בין מי שמכירים זה את זה מהפייסבוק בלבד.
האסימון ירד לי במהרה, כשעמדנו, מרצים וסטודנטים, מסביב לשולחנות עגולים להיכרות ראשונית. כל אחד סיפר מה הוא עושה בחיים והיכן התעורר הבוקר. כששמעתי שזו שעמדה לידי התעוררה בקהיר, זו שמשמאלי באלג'יריה, אחרת בג'נין ושהבחור ממול הגיע מבגדאד, הבנתי שלא באתי רק להרצות ולהתפנן בבריכה עם ספר, אלא לעבור חוויה המשנה חיים.
את הספר לא פתחתי. אי אפשר לפתוח ספרים כשמולך ניצבים צעירים שסיכנו את עצמם בעצם ההגעה למפגש שמדברים בו על התנ"ך ועל הקוראן, שעושים קבלת שבת ביחד בחדר האוכל, רוקדים הורה ואז דבקה, שרים בערבית ושומעים את סטטיק ובן־אל וגם את הגרסה המרוקאית והתוניסאית שלהם. אבל שלום הוא רק לאמיצים. לא דיברנו על פוליטיקה או התיימרנו לפתור סכסוכים של מנהיגים וגנרלים. דיברנו על החיים, על אהבה, על יציאה מהארון ועל סכנות. ולעזאזל, יש הרבה כאלה בעולם האכזר הזה. היה כצפוי גם ריב אחד, לא על דו־קיום אלא דווקא על קוסקוס. מתברר שאלג'יריה שולטת, למגינת לבם של המרוקאים.
מה שנשמע כמו קלישאה אוטופית של חזון אחרית הימים, הפך להיות המציאות המחתרתית שלנו בבועה המבודדת שיצרנו בלב המדבר. כולנו רחוקים מהבית, מי יותר ומי פחות, חלקנו יכולים לחזור ולכתוב על כך בפייסבוק, אבל עבור רוב המשתתפים זו פעילות מסוכנת לספר על המפגש לחברים ובטח שהם לא יכולים לפרסם תמונות.
אף אחד מאיתנו לא רצה להתבודד בחדר. רצינו לנצל את הזמן הקצוב יחד בכיתה, בחדר האוכל ואחר כך במרפסת שמשקיפה אל הים. הבחנתי שאצל כולם היה קיים הצורך לצאת מהקבוצות הטבעיות של המדינות שמהן הגיעו ולהתערבב. כך יצא שבארוחת הבוקר ישבתי עם מרוקאית, תוניסאי ופלסטיני מחברון. בצוהריים אכלתי עם הבחור העיראקי, האלג'יראית, הבחור מרמאללה, הישראלי מגוש עציון ושתי החברות מג'נין.
בערב בכלל מצאתי את עצמי משווה את סיפורי הבריאה עם החבר'ה ממרוקו, ששכנעו אותי שהקוראן בפרשנותו הנכונה הוא ספר רוחני שלא צריך לפחד ממנו כל כך.
היו שם הרבה חיבוקים, בדיחות, הומור שחור, סקרנות הדדית ואנשים טובים בעלי לב נקי ופתוח. כן, זה מוזר לדבר על אהבה כשמעל ראשינו מרחפת העננה שקוראים לה הסכסוך, ולא מובן מאליו שהצלחנו לא לפוצץ את הבועה הזאת.
"איך אתם מרגישים, במילה אחת?", שאלה מנחת הכנס את כל אחד מאיתנו רגע לפני הפרידה, שהייתה בלתי ניתנת להכלה. הרי אף פעם לא נהיה יותר ביחד באותו מקום. את רובם לא אפגוש יותר לעולם, גם אם הבטחתי בחיבוק חזק לחברים החדשים מהגדה שבהזדמנות הראשונה אבוא לבקר. האם באמת יום אחד אזכה לראות את בית הכנסת על שם סבא רבא שלי בבגדאד? רק אלוהים יודע.
ובזמן שאנחנו הישראלים השתמשנו במילה "השראה" ו"סקרנות", הדהד בראשי כל הדרך בחזרה באוטובוס קולה של הצעירה האמיצה מאחת ממדינות המפרץ שאמרה, "מוגנת. אני כאן מוגנת".
בנסיעה באחת הדרכים היפות באזור, בכביש הבקעה הירדני בחזרה אל הגבול, זה שאבא שלי סיפר ששמר עליו בזמן הצבא, נזכרתי שאנחנו נוהגים לומר על הירדנים ובכלל על השכנים שלנו, "הם צריכים אותנו". אז אולי הם צריכים אותנו, אבל גם אנחנו צריכים אותם בדיוק באותה המידה.