אם בתחילת השבוע עדיין התלבטתי עד כמה צריך לקרוא לבנימין נתניהו ללכת, באה התגובה ההיסטרית הכפולה מלשכת ראש הממשלה ומהליכוד, והוכיחה לי שראשי התנועה חייבים להחליף את נתניהו מיד. זו תגובה שכולה גידופים והשמצות ואפס התמודדות עם הטיעונים שלי. היא מוכיחה דבר כפול: האחד, שראש הממשלה איבד את העשתונות, דבר שבפני עצמו מחייב ללוות אותו בכבוד החוצה. השני והחשוב מכך, התגובה משקפת דפוס של התנהגות לאורך השנים.
נתניהו מתמחה בססמאות של אווירת ימין, אבל כשבאים לבחון את המעשים שלו, מגלים דבר אחר לחלוטין. אלא שעם ססמאות חסרות כיסוי הוא מקבל שוב ושוב את קולות מחנה ארץ ישראל רק כדאי לאכזב אותם ולהגשים לא פעם את רעיונות המחנה השני. לפי התגובות הנזעמות שקיבלתי מחלק ממצביעי הליכוד, ברור שנתניהו אכן מצליח לבלבל אותם, ובעיקר למחוק להם את הזיכרון. ולכן כדאי להעלות כמה עובדות מדגמיות.
נתניהו נבחר לראשונה ב־1996, אחרי שנלחם בעוז נגד הסכמי אוסלו וביניהם ההסכם שרקח שמעון פרס בעניין חברון. הוא הבטיח שלא ייפגש עם יאסר ערפאת ויבטל את הונאת אוסלו. באו מהומות המנהרה, חודשים לאחר בחירתו, ונתניהו מיהר ללחוץ ידיים בחוזקה עם יאסר ערפאת ולבצע את הסכם חברון החמור כל כך. מאז ועד היום הוא צועד באופן שיטתי בתוך המסלול של אוסלו ולא חורג ממנו במילימטר. הוא זועק בחו"ל נגד ההסתה של הרשות הפלסטינית, אבל ממשיך להעביר לה כספים ושומר עליה מכל משמר, שלא לדבר על אימוץ רעיון המדינה הפלסטינית, בניגוד מוחלט להבטחות הבחירות שקדמו לכך ולנאומים חוצבי להבות שנשא במרכז הליכוד נגד רעיון העוועים הזה.
נתניהו, שהפך לנטל כבד על המחנה הלאומי, צריך ללכת הביתה - הטור של נדב העצני שגרם לסערה
ועוד במבחן המעשה: נתניהו שולח עכשיו את נאמניו להפוך עולמות ולחוקק חוקים חדשים. חוקים מיותרים ולא חכמים, בוודאי לא כאשר הוא עצמו מצוי בחקירה. לעומת זאת, עד היום ראש הממשלה לא מצא לנכון לשנות את החקיקה המפלה, המעוולת, שקיימת נגד יהודי יו"ש. הוא נמנע במכוון מלאמץ את מסקנות ועדת שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי ז"ל, שכתבה דוח מרשים ומבוסס שמחייב הגשמה. בין היתר קבעה הוועדה שצווים שקיימים כיום מפלים את יהודי יו"ש ואינם ראויים להתקיים במדינה מתוקנת. נתניהו לא עשה דבר גם בעניין הזה.
מעניין מכך, הוא דחה את התחמושת האולטימטיבית שנתנה לו ועדת לוי במישור הבינלאומי. אף שזו קבעה שלפי המשפט הבינלאומי אין שחר לטענת הכיבוש, נתניהו לא עיגן את הטיעונים שלה כמדיניות מחייבת. אני עצמי התבקשתי על ידי סגנית שר החוץ לכתוב פרק משפטי ברוח הזו לחוברת שאמור היה להוציא משרד החוץ. החוברת נכתבה, אבל נתניהו הטיל וטו ומנע את פרסומה. מסתבר שבניגוד לססמאות שלו הוא מסרב להפריך את טענת הכיבוש. מעניין למה.
כדאי גם לבדוק למה הסכים נתניהו, בשיחות שניהל עם יצחק הרצוג ובמו"מ על רמת הגולן בתיווכו של רונלד לאודר. במסגרות האלו הסכים מנהיג הימין לאמץ את עמדות השמאל המובהק ביותר, ורק נרתע מכך פוליטית ברגע האחרון. גם הטענה שנתניהו עמד נחרצות מול ברק אובמה חסרת בסיס. שמונה שנים השתמש נתניהו בתירוץ של איומי אובמה כדי להקפיא את הבנייה אפילו בשכונות ירושלים, מכיוון שאובמה עוין כל כך. עלה דונלד טראמפ והגענו בדיוק לאותה תוצאה, רק הפעם בתירוץ ההפוך: משום שטראמפ אוהד כל כך.
מכל אלו חייבים להגיע למסקנה שנתניהו לא רוצה לבטל את הסכמי אוסלו, לא רוצה לבנות בירושלים וביו"ש ולכל הפחות הוא חסר עמוד שדרה כדי לעמוד בלחצים ולהגשים את המדיניות של המפלגה והמחנה שלו. יותר מעשר שנים נתניהו בשלטון, אבל הוא לא באמת שולט. צריך היה את איילת שקד הצעירה כדי ללמד אותו מה באמת אפשר להשיג כשרוצים באמת לשנות מדיניות.
הכרה בעובדות מלמדת גם עד כמה מסוכן נתניהו בנסיבות של מצוקה אישית. הימין צריך היה ללמוד את לקח אריאל שרון, מי שהמיר את השקפת העולם שלו ובגד בבוחרים בגלל החקירות. נתניהו, שגם ככה הוא מפר סדרתי של ההתחייבויות ומצע הליכוד, מסוכן במיוחד בנסיבות הנוכחיות. ולא סתם התפרסמו בזמן האחרון ידיעות על כוונה נרקמת בלשכת ראש הממשלה לחתוך שמאלה, עם גבור החקירות, כדי להשפיע על הפרקליטות או על הבוחרים.
לקח שרון צריך היה לעמוד לנגד העיניים גם מסיבה נוספת: שנים ארוכות העלימו בימין עין מאי־העצירה של אריאל שרון באדום, מכיוון שהוא היה משלנו.
עד שאותה אי־עצירה בקו האדום הביאה אותו לבגוד בעקרונות ובאנשים שלו. גם מהסיבה הזו לא צריך למצמץ ולא לעשות הנחות מוסריות. מה שפסול הוא פסול. גם אם העיתונות ברובה רודפת אחר נתניהו ומפעילה מוסר כפול. גם אם התעלמו מההתנהגות הבעייתית של שמעון פרס ומשפחת רבין, שלא לדבר על יקירי שמאל אחרים. עדיין מה שפסול הוא פסול. יש דברים שלא עושים גם אם הם לא בהכרח פליליים. ומי מבין בוחרי נתניהו שרוצה באמת לדעת איך מתנהלים ראש הממשלה ואשתו יכול ללמוד בקלות ממקורבים של ראש הממשלה בעבר ובהווה. איסוף נתונים קצר יעלה מלוא הטנא סיפורים ממקור ראשון שמעוררים סלידה.
מכאן לחשבון הפוליטי. הדאגה הגדולה שלי ושל נאמני האידיאולוגיה של ארץ ישראל היא מעלייה לשלטון של אחד המתחפשים, אבי גבאי, יאיר לפיד או דומיהם. מי שמפעילים את תנועת המלקחיים שעבדה כל כך טוב ליצחק רבין ואהוד ברק. מצד אחד מתחפשים לימין ומנגד פותחים במסע של "מושחתים נמאסתם", כדי לדחוף את המתנדנדים לכיוונם. ככה הערימו על בוחרים מהימין פעמיים והגשימו קו הפוך להבטחות המחופשות. הבעיה היא שנתניהו, בהתנהגותו שלו עצמו, מספק את חומר הבעירה לענן המיאוס הדרוש למפעילי אסטרטגיית ההונאה הזו, וגם משום כך הוא צריך ללכת.
ראשי הליכוד והבית היהודי חייבים לקרוא את המפה, לקנות מנה גדושה של אומץ ולהתייצב מול ראש הממשלה. כל אחד מהמועמדים הפוטנציאליים שמוזכרים היום טוב יותר כעת מבנימין נתניהו.