האם ניתן להאמין למה שרואים? התמונות ששודרו השבוע מסוצ'י הציגו ניצחון: ניצחונו של ציר הרשע. ביום שלישי עמד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לצד נשיא סוריה בשאר אסד, בן חסותו של פוטין ומי שחייב לו את שלטונו ואת חייו. ביום רביעי הגיע תורן של בעלות הברית האמיתיות של רוסיה: טורקיה ואיראן. רג'פ טאיפ ארדואן וחסן רוחאני עלו לרגל לסוצ'י והודיעו כי תמה המלחמה והגיע הזמן לשלום בסוריה. ו"שלום" פירושו סילוק כוחות אמריקאיים מהמדינה, ואחדות ופיוס בין כל חלקי העם הסורי.
לשם השגת היעד הכריזו השלושה כי בקרוב תתקיים ועידת שלום כלל־סורית בסוצ'י. היא תיערך במקביל לסבב שיחות הפיוס בחסות האו"ם המתוכננות להתקיים בז'נווה בשבוע הבא, ומן הסתם על חשבונן. לא מעט פרשנים ישראלים ראו בתמונות בדיוק את מה שפוטין וחבריו רצו שיראו: ארה"ב כבר לא נחשבת. וכפי שאמר פרשן חדשות 2 אהוד יערי: בירת המזרח התיכון כיום היא סוצ'י.
זה לא שהמציאות אינה מאירה פנים לחברות הציר: השבוע ציינה איראן עוד ניצחון במערכה שלה לעליונות אזורית, כששבוע וחצי אחרי ההתפטרות הדרמטית, שב ראש ממשלת לבנון סעד אל־חרירי לביירות. לו נשאר אל־חרירי בסעודיה, הייתה איראן מאבדת את עלה התאנה שלה; הרי תפקידו של אל־חרירי הוא לשכנע את האמריקאים ואת האירופאים שלבנון איננה מושבה איראנית בשליטת חיזבאללה.
והוא עשה זאת לא רע. בזכות השדלנות שלו העניקה ארה"ב בשנים האחרונות סיוע אזרחי וצבאי ללבנון בשווי מיליארדי דולרים. הקונגרס לא היה מאשר זאת לולא שכנע אל־חרירי את המחוקקים כי הוא מרסן את חיזבאללה. ואולם, מאז התפטר, וללא קשר לחזרתו, מתגברים הקולות בגבעת הקפיטול הדורשים להפסיק לאלתר את הסיוע.
באוגוסט נפגש הנשיא דונלד טראמפ עם אל־חרירי בבית הלבן, כינהו "בעל ברית" במלחמה בטרור והסכים למסור נשק משוכלל לצבאו. קשה לראות תרחיש שבו טראמפ היה מסכים להיפגש עם אל־חרירי כיום, במיוחד לנוכח יחסיו הקרובים עם יורש העצר הנסיך מוחמד בן סלמאן. אשר לארדואן, האיש שהגיע לסוצ'י השבוע לא היה חזק כפי שהוא נראה.
למעשה, ארדואן הוא המפסיד הגדול בסוריה. הוא היה התומך העיקרי של כוחות דאע"ש שהובסו והתחיל לשתף פעולה עם רוסיה, משום שהאמריקאים הפסיקו לגבותו והוא נשאר חשוף בצריח. במקום לרצות את האמריקאים, ארדואן החליט להילחם בהם ולהתקרב לרוסיה.
לאחרונה סיכם נשיא טורקיה על רכישת מערכת הגנה אווירית רוסית מסוג S-400, שמסכנת מטוסים אמריקאיים. מאז גוברים הקולות האמריקאיים הדורשים לבטל את עסקת רכישת מאה מטוסי 35-F על ידי טורקיה. וככל שהמצב יסלים, כך גובר הסיכוי שהאמריקאים יגיעו לכלל מסקנה כי עלות הישארות טורקיה בנאט"ו עולה על התועלת.
ארדואן זקוק לפוטין כדי לנטרל את הכורדים בסוריה. אבל אם פוטין לא יצליח או לא ירצה לנטרלם, ארדואן יפסיד את מקומו בנאט"ו וגם ימצא עצמו ניצב בפני איום כורדי גובר מבית ומחוץ. ופוטין? מצד אחד, התמונות מסוצ'י מסמרו את מעמדו כמושיע של אמא רוסיה. בתום המלחמה הקרה היה העולם שייך לאמריקה. והנה, רוסיה נהנית ממעמד שמעולם לא היה לברית המועצות גם בשיא כוחה, ומנהיגי העולם עומדים בטור לפגוש את מנהיגה. מצד שני, לא הכל ורוד, רחוק מכך.
הבעיה של פוטין
שלושת המנהיגים בטח ראו בזווית העין את הפסגה המקבילה לשלהם - פסגת ארגוני האופוזיציה הסורית שנערכה ביום רביעי בערב הסעודית. נכון, המיליציות הסוניות לא חזקות ולא שולטות בסוריה כמו חברות ציר רוסיה־איראן־טורקיה ובני חסותן, אבל יש להן נשק והן לא משלימות עם שיתוף הפעולה הרוסי־איראני.
ועם כל הכבוד לאלה שמספידים את אמריקה, גם האמריקאים נמצאים בסוריה, ועל פי הערכות לא רשמיות מספרם נאמד ב־4,000 חיילים המרוכזים בכורדיסטן הסורית. השבוע דיווח "וושינגטון פוסט" כי הפנטגון החליט שלא להוציא את הכוחות האמריקאיים מסוריה עכשיו, כשהמערכה נגד דאע"ש הושלמה פחות או יותר.
אם האמריקאים ישמרו על האוטונומיה הכורדית שנוצרה באזור במהלך שנות המלחמה, השליטה של ארדואן בכורדים הטורקים תתערער. או אז טורקיה עלולה לנטוש את פוטין בכעס, לאחר שכשל במילוי חובתו כלפי ארדואן. לכן בין שטורקיה נשארת בנאט"ו ובין שהיא מסתלקת, עדיף לאמריקאים שמשטרו העוין של ארדואן לא ייהנה מיציבות יתרה.
לפוטין ולחבריו יש בעיה לא רק עם כוחות המורדים ולא רק עם הכורדים. יש להם בעיה אחרת, גדולה יותר: סוריה. בשל הכוח האווירי הרוסי, והטילים והגזים של אסד, וכוחות חיזבאללה, הפכה סוריה לעיי חורבות. על פי אומדני האו"ם, עלות שיקומה עומדת על 200 עד 350 מיליארד דולר. האם פוטין, חמנאי או ארדואן מתכוונים לממן את זה? ובכן, לא. ואם סוריה לא תשתקם, אז היא לא תשקוט. ואם לא תשקוט, היא תמשיך לדמם.
הרבה דובר בתקשורת על כך שפוטין דאג להתקשר לטראמפ ולעדכנו על מהלך פגישתו עם אסד. היו שטענו כי קיום השיחה אות הוא לכך שהאמריקאים מוכנים למסור את המושכות בהובלת המזרח התיכון לרוסים. אחרים אמרו כי ההפך הוא הנכון, ופוטין אינו רוצה לנוע יותר מדי קדימה ללא אישור מארה"ב.
אבל נראה כי לא כך הדבר. רק שני דברים מעניינים את פוטין: מעמדה של רוסיה וכסף. כדי שניצחונו בסוריה לא יהיה ניצחון פירוס, הוא צריך הרבה כסף וסיוע אמריקאי לשיקומה.
וזה מביא אותנו לשאלה מה האמריקאים רוצים, ומה הם מתכוונים לעשות. עד כה אין הרבה טעויות שהם לא עשו: אובמה אפשר לאסד לבצע רצח עם בסונים והביא למשבר הפליטים באירופה; הוא אפשר לאיראן ולחיזבאללה להשתלט על סוריה ועיראק; הוא אפשר לארדואן להרים כוחות אופוזיציה שנשלטו בידי האחים המוסלמים ולאחר מכן בידי דאע"ש; הוא אפשר לרוסים להיכנס למלחמה ולשקם את מעמדם במזרח התיכון 33 שנה לאחר שסולקו בבושת פנים מהאזור.
טראמפ בתורו לא ביטל את מדיניותו של אובמה. אדרבה, הוא אפשר לצבאו לשגר כוחות מיוחדים להילחם בלבנון, לצד כוחות חיזבאללה, בכוחות סונים המשויכים לדאע"ש; הוא אפשר למיליציות איראניות להילחם עם כוחות צבא עיראק שאומנו בידי האמריקאים נגד הכורדים העיראקים. בכך בגד טראמפ בבעל הברית המהימן ביותר שהיה לאמריקאים בעיראק־סוריה.
אם ירצו האמריקאים להמשיך במסלול כישלונותיהם, הם יכולים לנטוש את הכורדים הסורים ולהיעתר לבקשת הרוסים ולתרום מיליארדים לשיקום סוריה. הם יכולים להמשיך לחמש את צבא לבנון־חיזבאללה. אבל הם לא צריכים לעשות זאת. אם יישארו האמריקאים בכורדיסטן הסורית ויימנעו מלתרום לשיקום סוריה כל עוד אסד בשלטון והאיראנים, חיזבאללה והמיליציות השיעיות שלהם בסוריה, ואם הם יפסיקו את הסיוע הצבאי והאזרחי ללבנון - תמונת הניצחון בסוצ'י לא תאריך ימים.
פוטין ורוחאני, ובמידה פחותה ארדואן, צדקו כי לעת עתה הם המנצחים בסוריה. אבל בל נשלה את עצמנו: אומנם ניצחון במלחמה בדאע"ש הוא הישג, אבל לא סוף הסיפור. אם האמריקאים לא יצילו אותם, המציאות בשטח אינה מנבאת טובות לסוריה, טורקיה ורוסיה. אפילו לא לאיראן.