1. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה לפני כ־30 שנה, היו במערכת לכל היותר שלושה אנשים שאומנם הופתעו, אבל הבינו מה קורה כאן. אלה היו אפרים סנה, תא"ל שלום הררי וסא"ל דוד חכם. כולם ערביסטים מהמינהל האזרחי בעלי ניסיון ונוכחות בתוך הסחי של הכיבוש, שאז מלאו לו רק 20 שנה. האינתיפאדה פרצה בעקבות תאונת משאית עם נפגעים במחנה הפליטים ג'באליה. ההמון הסתער על המשאית, צה"ל הגיב בעוצמה, והמהומות התפשטו כאש בשדה קוצים ממחנה פליטים אחד למשנהו, מכפר לכפר, משכם וג'נין לחברון, לחאן יונס ולרפיח. מול החיילים המופתעים - שלא היו מוכנים ומצוידים לתרחישים כאלה - התייצבו מאות אלפי מפגינים ללא נשק חם, אך עם בקבוקי תבערה ואבנים.
בדיעבד התברר כי הכתובת הייתה על הקיר, מה שהעצים את הכישלון המודיעיני. ואולם התגובה הייתה מהירה: בראשות פיקוד המרכז עמד אז האלוף עמרם מצנע ובפיקוד הדרום - האלוף יצחק מרדכי; יחד עם הרמטכ"ל דן שומרון הם החלו לצרף עוד כוחות, לשנות את המבנה הארגוני ולנסות לפתח אמצעים ושיטות לחימה מול המהומות. מנגד, העובדה שהיו הרוגים ופצועים פלסטינים הוסיפה שמן למדורת האלימות, וישראל מצאה עצמה מתבוססת עמוק מאוד וללא כשירות מבצעית בתוך הכיבוש.
2. בעוד סגן הרמטכ"ל אהוד ברק היה עסוק בבנייתן של יחידות המסתערבים שמשון ודובדבן ובפיתוח אמצעים לפיזור הפגנות, הלכו ונערמו מקרי האלימות מצד חיילי צה"ל כלפי הפלסטינים. הרמטכ"ל שומרון הבין כי המשימה היא להשליט חוק וסדר מבלי לאבד את דמותו ואת צלמו של צה"ל, והורה על מדיניות ענישה מחמירה. הוא תחקר כל אירוע חריג, ולצד פעילויות חינוך מקיפות הופצו הנחיות חדשות לפתיחה באש וכללי פעולה.
נוסף על כך חילק הרמטכ"ל למפקדים את ספרו של אליסטר הורן "מלחמה פראית לשלום" וגרר עליו ביקורת. הספר עוסק במלחמה של האלג'יראים נגד הכיבוש הצרפתי, ולמעשה מלמד כי אין פתרון צבאי לבעיה הפלסטינית. בממשלה לא כולם אהבו את המסר, אבל שומרון ניצב על משמרתו ונאבק גם בפוליטיקאים. אם נדמה לכם שאתם מזהים מצב דומה אצל רא"ל גדי איזנקוט מול אירוע אלאור אזריה והפוליטיקאים - אינכם טועים כלל; 30 שנה חלפו, ואין חדש תחת השמש. אותו הדבר, רק בלי הוד ובלי הדר.
ההיסטוריה תזכור לדן שומרון את התנהלותו באינתיפאדה הראשונה. הוא הצליח להחזיר את האירועים לשליטה תוך שמירה על חוסנו של צה"ל ואפשר לדרג המדיני לקבל החלטות בלי לחץ. במקרה הזה, ההחלטה הייתה כמובן שלא להחליט.
3. באחד מימי האינתיפאדה נסעתי עם עמיתתי כרמלה מנשה לעזה הרותחת. עד לפרוץ האלימות נהגנו לנסוע לעיר בחופשיות וללא ליווי, לערוך קניות ולאכול דגים אצל אבוחצירא על הים. אלא שהפעם היא הייתה שונה. האווירה הייתה נפיצה, ובכל מקום ניתן היה לראות את סימני האלימות.
התארחנו אצל מפקד פלוגת מג"ב ברצועה, סנ"צ חוסיין פארס, כשלפתע התקבל דיווח על הסתערות של אלפי פלסטינים משג'אעייה לעבר הכביש הראשי הסמוך. הצטרפנו אליו לשטח וצפינו בבעתה כיצד הוא מורה לשישה ג'יפים להתייצב בשורה מול המתפרעים, להדליק אורות כחולים ולהפעיל את הסירנה בעוצמה - ולנהוג במהירות לעבר ההמון. אלא שפארס צדק. בתוך שניות התרוקן הכביש ואנו שבנו לבסיס עם אירוע שהסתיים ללא נפגעים.
את הסיפור הזה פרסמתי בהרחבה ב"על המשמר", מה שהוביל את שר המשטרה חיים בר־לב להדרים לרצועה כדי לפרגן לסנ"צ פארס. האחרון, אגב, ביקש מהשר - וקיבל - פורד אריקה חדשה.
עם הזמן למד צה"ל ממג"ב, וכאמור אימץ שיטות ופיתח כלים משלו. הפיקודים והמרחבים התחרו ביניהם ישירות ודרך התקשורת אצל מי היו פחות יידויי אבנים ובקבוקי תבערה והחלו "לעגל פינות" ולא לדווח על כל אירוע, רק כדי להצטיין אצל שר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל שומרון.
4. במקרה אחר הבנתי שאבן אכן יכולה להרוג. מצאתי עצמי עם צלם המערכת בועז לניר ועם דוברת פיקוד המרכז סא"ל עפרה פרויס בכיכר מנרה בשכם, כשרעול פנים רכן על שמשת הרכב שלי והטיח בעוצמה בלוק. הזכוכית נשברה, ואנחנו נשרטנו. לאחר הפרסום הזמין ראש עיריית אריאל, רון נחמן, את הכתבים הצבאיים ליום עיון כדי לשתף אותנו במה שעובר על תושבי עירו. סיירנו בשטח, למדנו והבנו את מצוקת התושבים ואת השפעת האירועים. לא דיברנו על הכיבוש ותוצאותיו; הבנו שקודם כל צריך להשיב את השקט ולהפסיק את האלימות ורק אחר כך ללחוץ על הממשלה לנסות להגיע להסדר.
5. כשהתמניתי לדובר צה"ל בקיץ 2007 סיפרתי לפורום הבכיר ביחידה אנקדוטה מעברי ככתב צבאי: כיצד באופן חריג החליט דובר צה"ל בתקופת האינתיפאדה, תא"ל אפרים לפיד, להחרים אותי היות שלא נצמדתי לנתונים שמסר והעזתי לכפור בהם.
מעשה שהיה כך היה: במלאת שבועיים לאירועים ועוד בטרם ניתן להם השם, השתתפתי בשיחת רקע עם ראש אמ"ן דאז, האלוף אמנון ליפקין־שחק. שאלתי את ראש אמ"ן "לאן הולך העסק?", והוא השיב: "אינני יודע לאן זה הולך, אבל אני כן יודע ש־19 הרוגים בתוך כמה ימים רעים מאוד עבורנו". דובר צה"ל לפיד התערב ואמר לו שהוא מדווח על 11 הרוגים, אך ראש אמ"ן השיב: "תקרא דיווחי מודיעין".
יום קודם לכן מנה ח"כ עבד אל־והאב דראושה מעל בימת הכנסת את שמותיהם של 17 הרוגים, וסגן שר הביטחון מוטה גור שהשיב לו - לא הכחיש. עוד לפני כן הבנתי ממג"ד מילואים שהיה הראשון שנתקל באינתיפאדה, כי לא ניתן לדעת כמה הרוגים פלסטינים יש, מכיוון שהגופות נחטפות ונקברות בחשאי.
הכותרת ב"על המשמר" הייתה "מספר גרסאות לגבי מספר ההרוגים באינתיפאדה" - מה שהעלה את חמתו של דובר צה"ל שחיפש אחר תקשורת ממושמעת, ואני לא יכולתי לספר שקיבלתי את הנתונים מראש אמ"ן.
השיא היה כשהגיע הדיווח מניו יורק על עימות ב־CNN בין ערפאת לבין שגריר ישראל באו"ם, בנימין נתניהו. בשיא הוויכוח שלף ערפאת את גזיר העיתון מ"על המשמר" ופנה לנתניהו, שישב באולפן אחר: "תראה מה כותב הכתב הצבאי שלכם". דובר צה"ל, באישור הרמטכ"ל, פרסם הודעה רשמית על כך שהוא מחרים אותי ושלא אקבל כל שירות. בתגובה, הגשתי נגדו תלונה במועצת העיתונות. כלי התקשורת הבינלאומיים פרסמו ידיעה על החרמתו של הכתב הצבאי מעיתון האופוזיציה, ורק לאחר כחודש - ביוזמתו ובמאמציו של נשיא מועצת העיתונות יהושע רוטנשטרייך ז"ל - נפתרו המחלוקות ושבתי "לקבל שירות".
6. למה אני מספר זאת עכשיו? ראשית, עבור הקוראים הצעירים, ושנית, כדי להזכיר שגם בפעם הבאה אנחנו יכולים להיות מופתעים אם הפלסטינים יחושו שאין להם מה להפסיד יותר. זו לא רק הבעיה שלהם, אלא גם שלנו, והפתרון - הוא לא נראה באופק. נכון, לא רק בגללנו, אבל אנחנו "המבוגר האחראי" באזור, ולכן עלינו לדאוג לכך קצת יותר מהם.
שבת שלום.