באוטובוס שלקח אותי מכאן במשך כמעט שלוש שעות נסיעה עד למעבר הגבול הצפוני, ישבתי בשורה השמינית מצד ימין, על הכיסא שליד החלון. שלושת רבעי וילון היו מוגפים, כי אני אוהבת לראות את הדרך בנסיעות, במיוחד בכאלה שאני לא נוהגת בהן ואין לי שליטה עליהן.



לידי נותר מושב ריק, ובין עצירה אחת לקפה לעצירה שנייה הבחנתי בכך שחלק מחברי המשלחת ששהו עמי באוטובוס החליפו מקומות ביניהם בסינרגיה מושלמת. פעם זה עצר כדי לשוחח עם ההיא, ופעם מישהי הגיעה אלי כדי לנהל שיחה. אחרים כיסו את החלון לגמרי והלכו לישון, בלי להביט אם עברנו כבר את עפולה ומתי מגיעים. ואני הבחנתי שגם כשרגלי רוצות לנוע נותרתי במקום משום מה, קצת כמו ילד שמפחד לרכוב בפעם הראשונה באופניים ללא גלגלי העזר. ייחסתי את זה לעייפות ולאזעקת השווא שהקפיצה אותי בשלוש בבוקר. יש דברים שלנצח יתישו אותי נפשית, פוסט־טראומה ממלחמות למשל.



אחר כך, כשחצינו את הגבול במעבר בית שאן לכיוון ירדן, החלפנו אוטובוס. כמו במשחק כיסאות ואולי בעצם כבמשחק קלפים שבו הם נטרפים בכל פעם מחדש, עלינו בסדר אנושי אחר לאוטובוס קטן יותר. הפעם לא היו מקומות פנויים, והזוגות האקראיים שנוצרו במהלך הנסיעה הקודמת התערבבו להם שוב. זאת כמובן בלי קשר למה שהתרחש בשורה השמינית מצד ימין בכיסא שליד החלון. אני יודעת שלא תאמינו, אבל ממש ללא כוונה תחילה מצאתי את עצמי יושבת באותו המקום בדיוק, כשהווילון כיסה שלושת רבעי חלון והשאיר לי רבע זגוגית עם אור, רק כדי להשגיח שהנהג הירדני שדיבר בסלולרי לכל אורך הנסיעה יודע מה הוא עושה.



בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת, אלא שמספר שעות אחר כך, כשהתמקמנו באולם הכנסים בפעם הראשונה, הבחנתי שמהרגע שבו הנחתי את התיק על כיסא מספר שתיים בשורה שיועדה למרצים, לא זזתי ממנו ולו פעם אחת. הבחנתי בכך שיתר המרצים כלל לא ישבו על הכיסא המיועד להם יותר מעשר דקות והזיזו אותו לזוויות שונות בחדר. חוץ ממני.



ארבעה ימים של אחיזה בלתי נתפסת בכיסא מספר שתיים, כשהדפים לימיני והעט משמאלי ובקבוק המים מונח בדיוק באמצע. אחר כך גיליתי שאני עולה ויורדת באותה המעלית ולוקחת תמיד את אותו ספל קפה מראש הערימה המונחת על השולחן ולא נניח מתחתיתה. ובעצם, מה רע לקחת דווקא את הספל האחרון אם ממילא מאחורייך עומד תור ארוך של אנשים?



חשבתי שאני אישה משוחררת וספונטנית



מה לעזאזל נהיה ממני? התעצבנתי. תמיד חשבתי שאני אישה משוחררת וספונטנית, ואני באמת אחת כזאת שמתקשרים אליה באמצע הלילה והיא יורדת לפגוש חבר סתם בלי לתכנן. וקרה שהזמינו אותי לחופשה מהיום למחר, ארזתי תיק ולא חשבתי יותר מדי. אלא שאז אני מגלה שאומנם אני זורמת כמו מפל בסחנה בחורף, אבל רק כשממש נוח לי. כשאני נמצאת רחוק מהעוגן, אני נאחזת בהרגלים די מטופשים כדי לחוש את הקרקע בטוחה מתחת לרגליים ומפסידה את כל הכיף בלתת לעצמי ללכת לאיבוד, גם ברמה המנטלית.



היה לי פעם מורה למשחק שלימד אותנו שהדרך הטובה ביותר לפתוח מחסומים היא לעשות את אותם הדברים השגרתיים רק בדרך קצת אחרת. נניח לשנות מסלול בדרך לעבודה, לשבור הרגלים שחוזרים על עצמם מדי יום. ניסיתי לאמץ את הגישה הזאת פעם, והצלחתי בכך בערך שבוע, וגם אז במאמץ רב.



ואפרופו מחסומים, קרה לי משהו שהוא הסיוט הגדול ביותר של כל אדם שעומד לדבר מול קהל: אימת הבלקאאוט. איכשהו יצא שזה לא התרחש עד עתה, תמיד הצלחתי לזכור בעל פה טקסטים, וגם אם לא, ניחנתי ביכולת אלתור די טובה שעוזרת לי לצאת ממצבים מביכים מהר. אלא שייתכן שההתרגשות, המרחק ואולי העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שהרציתי מול קהל גדול באנגלית, הכניסו אותי במשך עשר שניות על השעון למצב סטטי של פאוזה בכפייה. עשר שניות שהרגשתי בהן - הקהל כמובן לא שם לב - כמו בהקרנה בהילוך אטי של "שואה" של קלוד לנצמן. ואז עמדו בפני שתי אפשרויות. האחת לנהוג כפי שתמיד נוהג אדם שנצמד לתגובה הטבעית האמוציונלית באזור הנוחות שלו. וזה אומר לברוח מיד מהחדר ולבקש פוס משחק. או לנהוג כמו שאישה בגילי אמורה לנהוג ולצאת מזה כמו דוגמנית מסלול שעפה באמצע התצוגה וחייבת להמשיך לצעוד.



גם כאן עשיתי את הטעות הנפוצה כשניסיתי להיצמד לטקסט הכתוב שהיה לי ביד והמילים לא רצו לצאת מהפה, כאילו ניסו לומר לי: עזבי אותנו, יא נודניקית, שחררי, את הרבה יותר מעניינת מטקסט שכבר טחנת לעצמך בחזרות בבית במשך שלושה חודשים. הם צדקו, המילים, או מלאכי הבלקאאוט שהוציאו אותי מתפקיד פקידת הביטוח הלאומי שלקחתי על עצמי. בנסיעה הבאה אני חושבת שאלך קצת לאיבוד, רק כדי שאוכל לחזור ולכתוב שלמרות הכל מצאתי את הדרך.