אגדת דשא סינטטי: הוולטרן והדרבי החיפאי חוזרים למרכז הבמה

המוח עוד זוכר איך לעשות מהלכים אבל הגוף ממש לא בעניין. המפשעה למשל, מה יהיה איתה? למה היא צריכה להזכיר לי בכל בעיטה שהיא קיימת? ולמה הכדור נהיה יותר מהיר מבעבר? איך זה שבכל פעם שצריך לדפוק ספרינט, כפתור הסלואו מואשן מופעל אוטומטית על הרגליים? משהו מקולקל שם, אני בטוח. היום שאחרי זה בכלל סיפור אחר. זה מתחיל  בהליכת ברווז במשרד ונגמר בימבה וולטרן ג'ל בלילות. כל זה לא מונע ממני להסתער על הנייד בשעת הרישום, להתחבא מתחת למחשב במערכת ולקוות בעזרת האינטרנט של הוט מובייל שסימסתי בזמן את שמי, כדי להיכנס לאותם עשרים זוכים מאושרים. האושר הזה, בלשחק כדורגל, מזכיר לי גם מה זה להיות אוהד כדורגל. בתור אוהד מכבי חיפה קצת שכחתי מהם רגעי אושר. והנה מגיע הדרבי. אשכרה הדרבי הבכיר בליגת העל.

הכאבים ברגליים לא מנעו ממני לפני שבועיים לעמוד על מדרכה תל אביבית מטונפת, מחוץ לפיקוק – מעוז התסריטאים, שחקני הקולנוע והתיאטרון. אני וזוגתי החלטנו להזיק לעאלק כושר שהתחלתי לטפח ויצאנו לנשום קצת עשן סיגריות עם כוסות בירה ביד. אני לא זוכר על מה הייתה השיחה אבל בהחלט יודע שהיא נקטעה לרחש קולות שירה מוזרים, שעל פניו נשמעו פרי דמיונן של הבירות והמפשעה הדוקרנית. לא התייחסתי. המשכנו את השיחה ואז, שוב "בלה בלה בלה...עגלה... מכבי חיפה חיזבאללה....". אמרתי אין מצב, הסתכלתי סביב  - כלום. ניסיתי להחיות שוב את השיחה ופתאום "..... מעתיקים שירים! יציע ג' עגלה, מכבי חיפה.....". הפעם הקול היה חזק יותר: "תחזור לחיפה יא קוף ירוק!"  

או קיי, אז שחקני כדורגל ירוקים לא היו במקום, על השולחנות בחוץ היו הרבה גברים ונשים שהיו עסוקים בלרלר על טקסטים שלמדו או בג'ויינטים שעישנו. אז מי את בת קול הזייתית? מה את רוצה ממני? ולמה את אוהדת מכבי ת"א? לא עברו כמה רגעים ומתוך הפאב יצא אדם מזוקן שהתקדם לעברי בידיים פרושות לצדדים לקראת חיבוק "אהלן יוס!". עכשיו הכל מובן, זה היה החבר היחיד שאוהד את גרמניה, כלומר מכבי תל אביב, ברדיוס שבין טוני וספה לסינמטק. נעים מאוד, יואב לוי, שחקן הקאמרי והרב תנדורי מפולישוק. איש יקר שהמום שלו זה שהוא אוהד את המועדון השנוא בישראל. למרות היותו כזה, אני מחבב אותו. אני מחבב אותו כי הוא יודע לכבד. הוא מגנה את הפאסדו אולטראס ז"ל של המועדון שלו וגם מפרגן כשצריך – בניגוד לאחיו הגזענים ביציע. חוץ מזה, הכאסח איתו בשיחות הוא מהמשובחים שיש. אנחנו זורקים אחד על השני היסטוריות, התנצחויות וירידות ספורטיביות חינניות לאללה.
 

בין אה לדא ותוך כדי שזוגתי משתעממת משיחת הגברים הטיפוסית על כדורגל, סיפר יואב שהוא משחק עכשיו בתפקיד חדש כאוהד הפועל חיפה, בהצגה שכתב שי להב בתיאטרון הקאמרי שנקראת "אגדת דשא", יחד עם שמואל וילוז'ני, שלמה וישינסקי, תמר קינן ושרה פון שוורצה. במכרז הסיפור שמתרחש בשנת 98, עומד בחור, לוזר, שאשתו עזבה אותו והוא בטוח שמצב הקבוצה משפיע על הכישלונות בחייו הפרטיים. למרבה ההפתעה אותה הפועל חיפה של גוטמן, רוסו, טלקר ורן בן שמעון לא מפסיקה לנצח ועוד רגע זוכה באליפות היסטורית. יואב משחק את החבר הקרוב של הגיבור, שמנסה לשכנע אותו לחזור לאשתו כדי לא לנחס את משחק האליפות. לצערי, כולנו יודעים איך אותה עונה נגמרה. מעבר לעניין סביב ההצגה הוא סיפר על כך שההכנות לתפקיד גרמו לו להבין לעומק את היריבות העירונית בחיפה. פתאום הוא מסתכל אחרת על האלטרנטיבה לדרבי התל אביבי. על זה שיש מכבי והפועל לא רק בת"א, ולמה ההתעקשות שלי על השם "מכבי" בתקשורת כבלעדית למכבי תל אביב לא מוצדקת. 

 

הפלא ופלא וההצגה הסתנכרנה עם המציאות והנה אותה הפועל חיפה נמצאת במקום הראשון. וגר זאב עם כבש וידברו על הסרדין שמוליך את טבלת הליגה. בימים שחונים לאוהד הירוק אני מגיע באטרף לדרבי הזה. בדיוק כמו השגעון על הדשא הסינטטי וחבורת הגריאטריים החדשה שהכרתי. אני בא ללעוס את היציע כמו את המסטיק שמשאיר לי עוד קצת נוזלים בפה בזמן הריצה. הלוואי ויכולתי לעלות בעצמי על המגרש בסמי עופר וללמד את השחקנים של מכבי איך להסתיר את הכאבים בצד ולשמור על פאסון. לראשונה, מזה 18 שנה מאז אותו דרבי מקולל, אנחנו נפגוש את הפועל כמוליכת הטבלה. ועם זה, קצת יותר קשה לי לחיות מהכאבים במפשעה.