משחק החיים

מצפים מאישה לעבור כמה שלבים בחיים. על ידי משפחתה, החברה וברוב המקרים גם על ידי מחשבתה האישית והחופשית. אני מתכוונת לשלבים שמתחילים בגיל הנעורים, אחרי משחקי הגן ולמידת העברית. אהבה ראשונה, איבוד הבתולים, צבא, לימודים, בניית קריירה, התמסדות והבאת ילד לעולם. בשנים האחרונות נשים רבות יצאו נגד הסדר הקיים.

חלקן הפכו לאל־הוריות בנימוק שאישה איננה "מכונת פחיות" והווייתה לא מותנית בהיותה אמא או לא. אותן נשים העדיפו אולי להתמקד בהובלת דעת קהל, בקריירות מצליחות, ויש ימים שבהם אני מבינה אותן לגמרי. אבל עדיין, לדעתי, רוב הנשים, ואני ביניהן, מעוניינות בהגשמה עצמית, בהצלחה פיננסית, בפמיניזם משחרר ובבוא העת גם בילד קטן.

***

לפני כמה חודשים, אני לא יודעת איך זה קרה פתאום ומאיפה זה בא לי, חשתי כאב בטן נורא שהביא עמו חולשה ורגישות לריח ולטעם. בזמן שגור, בן זוגי (הנה, זו הפעם הראשונה שבה אני חושפת את שמו), הכין לי תה ומרק, הבטתי עליו והבחנתי בחיוך תחת שפמו המדומה. "למה אתה מחייך?", שאלתי ברוגז. "הכאבים שלי מצחיקים אותך?". הוא הביט בי, התיישב לידי, הניח את התה על השולחן וליטף את מצחי. "אולי התפלק לנו", אמר וחיוכו גדל. הפעם הוא לא הסתיר אותו. "מה התפלק?", שאלתי.

"אולי, אולי את בהריון", הוא אמר והביט בי בפחד, חושש מתגובתי. "מה?", גמגמתי, "איך זה הגיוני? הרי אנחנו... רגע!". פתאום זה הכה בי. "אוי", התיישבתי על הספה והסרתי מעלי את השמיכה. "זה יכול לקרות".

גור שתק. הבטתי על בטני ופתאום מכאב גדול פרצה בה חמימות לא מוסברת. ליטפתי את הבטן וחייכתי. הבטתי בגור: "הלוואי, אהובי, הלוואי". הוא הביט בי כלא מבין, אולי מופתע, אבל כמה שניות אחרי כבר חיבק אותי אליו ואמר: "אני הולך לקנות בדיקה".

אהוב לבי נעל את נעליו, לקח את קסדת האופנוע שלו והתקדם לכיוון דלת היציאה. התקדמתי אחריו. "זה יהיה בן", אמרתי. "והוא יהיה שמנמן עם תלתלים ופופיק בולט. הוא ילבש טיטול XL, וכל הזמן יהיה מלוכלך מעוגיות. הוא יתחיל ללכת לפני שאר ילדי הגן, וכל לילה אמציא לו סיפור אחר".

גור הביט בי מחויך. "ונקרא לו חנוך", הוא אמר, "על שם סבא שלי. אני נוסע לקנות בדיקה". הוא נשק לי ויצא מהבית.

"חנוך? היית מת", סיננתי כשנעלתי את הדלת. אין שום סיבה שהילד יסבול.

***

מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי להיות אמא. יש נו המשפט הנדוש כל כך: "אתן לילד שלי את כל מה שלא היה לי". בולשיט, טבע האדם הוא לרצות יותר, אפשר להניח שגם אני לא אהיה אמא מושלמת, אבל בכל זאת, עוד לפני שבא העובר אל בטני, אני כבר אוהבת אותו אהבת נפש חזקה. כן, הבדיקה שהביא גור התבררה כשלילית. קיווינו לשווא והתאכזבנו שנינו. ובכל זאת, באותו הלילה דיברנו על עצמנו כהורים. גור חולם על ילד טבע, ואני חולמת על הפסטיגלים שאקח אותו אליהם. עניין של אופי.

גור נרדם. כאבי הבטן שלי נחלשו, כנראה שהחמימות האמהית המדומה השקיטה אותם. שוטטתי בפייסבוק בין המונולוגים המרגשים על מתכוני סבתות שעוברים מדור לדור ובין הקיטורים הרגילים על בנימין נתניהו פגשתי במודעה: "קול קורא למחזאים להגיש מחזות מקוריים לפסטיבל התיאטרון הקצר ה־19 של צוותא". סימנתי את המודעה בלייב. כל דבר שקשור לכתיבה מושך את עיני, והמשכתי הלאה. רגע אחר כך, רותם, המנהל האומנותי של הפסטיבל, כתב לי הודעה: "מחר זה הדד־ליין, שתדעי".

"למה אתה ער בשעה כזו?", כתבתי לו.

"הוגשו מעל 200 מחזות, מישהו צריך להתעסק עם כל זה", הוא הסביר. "תני לי מחזה, מרסל".

"מחזה?", שאלתי. "מעולם לא כתבתי אחד. ובכלל, עוד כמה שעות מועד ההגשה מסתיים".

רותם לא ענה. גם לא כששלחתי סימן שאלה. וגם לא כשהצפתי לו את הצ'אט באימוג'ים. "טוב, אנסה", רשמתי לבסוף. "אבל אם ייצא גרוע, אל תנחם אותי אפילו, אני מעדיפה לא לשמוע ממך".

לזה הוא דווקא כן ענה, ואפילו בחיוך.

בחמש בבוקר, כשקרן שמש ראשונה עלתה בשמיים, סיימתי לכתוב את המחזה הראשון שלי: "שמחה ותוגה".

אני לא מבינה עד עכשיו איך הצלחתי לכתוב מחזה. בקריאה שנייה ושלישית אני כמעט בטוחה שלא אני כתבתי אותו. ובכל זאת, שלוש דמויות נכנסו לחיי באותו המחזה, המספר על תוגה, קרייריסטית בת 40 שנזכרה פתאום כי עדיין לא הביאה ילד לעולם. היא פוגשת אב פוטנציאלי להורות משותפת, שאיתו היא נפגשת בבית קפה. ביניהם נמצאת מלצרית צעירה שמפריעה להם.

שמרתי את המסמך ושלחתי לו, לרותם. "הנה המחזה הראשון שלי", כתבתי לו. "אני מזכירה לך, אם זה גרוע, אל תענה לי".

רותם כבר נרדם, ובכל זאת שמרתי על תיבת ההודעות בינינו במשך שעה שלמה, מרעננת אותה כל כמה דקות ומחכה שיענה לי. בשש בבוקר בן זוגי התעורר. "מה זה", הוא שאל, "לא הלכת לישון?".

"גור", קראתי לעבר אפוף השינה, "כתבתי מחזה". הוא שפשף את עיניו, התיישב על הספה וביקש: "תקריאי לי".

הקראתי לו, שורה אחר שורה, שיניתי את קולי בהתאם לדמויות, ובסצינה האחרונה וסוחטת הדמעות נשקתי לו לרגע ולחשתי לו באוזן: "טוב, לפחות מחזה כן ילדתי".

"יהיו לנו הרבה ילדים", הוא אמר, "ולכל המחזות שלך אבוא איתם".

***

שלושה חודשים אחר כך הגיעה לתיבת המייל שלי בשורה: "אנו שמחים להודיעך כי המחזה שכתבת 'שמחה ותוגה' נבחר מתוך 200 מחזות שנשלחו אלינו. הוועדה האומנותית תיצור איתך קשר בהקדם".

קפצתי משמחה.

אני כבר בחודש התשיעי, לא עם ילד, עם מחזה שכתבתי ומביים אלון נוימן האהוב. אני לא מפסידה את "ההכנה ללידה", נמצאת ברוב החזרות, מביטה באלון מביים את שלושת השחקנים המוכשרים (אפרת ארנון, תומר פישמן ומיטל נר) ומתמוגגת.

ביום חמישי הקרוב, באולם הכי גדול בצוותא, תתרחש הלידה האמיתית. וזה מצחיק, כי בשורה הראשונה יישב גור, יישבו הורי ויישבו אחיותי, כל האנשים שבבוא העת יאהבו את ילדי האמיתי אהבת אמת גדולה וחזקה. בערבו של חמישי, בפעם הראשונה בחיי, על במה גדולה יציגו שחקנים נפלאים את רחשי לבי. יזעקו, דרך הדמויות, את רצוני בילד.