על פי חוק המספרים הגדולים, אנחנו חיים בעידן של שלום, רווחה ושגשוג שהעולם לא ידע שנים רבות. אם סופרים כמה בני אדם מתו בכל עשור ב־70 השנים האחרונות בהשוואה לחצי הראשון של המאה ה־20 - אנחנו צריכים רק לשתוק ולהתפלל שלא ייגמר לעולם.
החיים החדשים האלה, המודרניזציה, הטלוויזיה, המהפכה הטכנולוגית, המעבר מ"אנחנו" ל"אני", מאידיאולוגיה לנדל"ן, מקולקטיביזם לקפיטליזם, משפיעים על האופן שבו אנחנו חושבים. משפיעים על הדרך שבה אנחנו מפרשים את העולם. בספרו "דרך ארוכה קצרה" כינה זאת משה יעלון קצת בלעג "עכשויזים ופתרוניזם". אנחנו רוצים הכל עכשיו, מהר וברור. אין בעיה שאין לה פתרון, ואם אפשר אז עכשיו ולא מחר.
לפני כמה שבועות ישבתי עם שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. באתי לדבר איתו על התמוססות מושג השלום בימים שבהם ציינו 23 שנים לשלום עם ירדן ו־40 שנים לנחיתתו של סאדאת בארץ. הוא סיפר לי שהוא אסיר תודה למשה דיין על שלקח אותו לשדה התעופה, כי זה הרגע הכי משמעותי שהיה לו בכל חייו הציבוריים. שידרנו את הראיון הזה בתוכנית "לפני החדשות" ברשת. שאלתי אותו בראיון בבוטות מה הוא אומר לכל אלה שמתריסים "עם הערבים לא יהיה אף פעם שלום". רובינשטיין העווה את פניו ואמר שקודם כל המילה "הערבים" יש בה משהו גזעני, משהו מכליל. "הם אנשים כמו כל האנשים, ויש להם אינטרסים", הוא אמר. "ואם יש אינטרסים, יש הסכם". אחר כך הוא הראה לי שבכיס שלו הוא תמיד נושא ספר משניות, שבהן הוא מתעמק בזמן הפנאי שלו.
אחר כך באולפן חשבתי עד כמה יש סתירה בין שני הדברים שאמר: האינטרס מול החוויה האישית. רובינשטיין היה בכל מקום: הוא היה בקמפ דיוויד של מנחם בגין, במשא ומתן של יצחק שמיר עם הפלסטינים, אחר כך ליווה את יצחק רבין בימי אוסלו וניהל את המשא ומתן עם הירדנים, שהסתיים בהסכם שלום. אבל מכל אלה הוא בחר בנחיתת סאדאת כרגע המשמעותי ביותר, כי הוא היה לדבריו, "מחוץ לקלפים".
זה היה מעשה שעל פניו היה מנוגד לאינטרס של סאדאת, והוכחה לכך קיבלנו ארבע שנים מאוחר יותר עם הירצחו. השכל הישר של 1977 לא העלה על דעתו יוזמה אישית כל כך מופרעת כמו נחיתה של סאדאת בישראל ונאום שלו בכנסת בירושלים.
לפעמים אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין שהאינטרס הוא הפוך לתפיסה שלנו: אנחנו המומים מכך שאדם שיש לו הכל מסוגל לרצוח; אנחנו נדהמים מכך שפוליטיקאי בעל כוח מסתבך בשטויות של טובות הנאה; או ששחקן הוליוודי נערץ מואשם בהטרדה מינית. אנחנו ממסגרים לעצמנו הסברים: הוא שיכור כוח, הוא סוטה, הוא הסתנוור, הוא סתם חזיר. השכל הישר ממוסגר בתווית. במקרים קיצוניים אנחנו פוטרים זאת במילים "הוא מטורף", ומקווים שבזה יסתיים הכל.
איש הטילים
בשבועות האחרונים אני שואל בכירים בישראל אם ישראל נערכת לאפשרות של עימות גרעיני בין ארה"ב לקוריאה הצפונית. ניסיתי לבדוק אם התקיימו בעניין זה דיונים בקבינט. קיבלתי תשובות מתחמקות, שמעידות על כך שהנושא נדון בשולי השוליים - או שלא התקיימו דיונים כלל, או שהם היו כל כך סודיים עד שהאנשים שדיברתי איתם חששו אפילו לרמוז על כך. ההערכה שלי היא שלא נעשתה עבודת הכנה רצינית.
יש מי שיאמר מנגד, בצדק מסוים, שזה לא ענייננו ושיש לנו מספיק במה להתעסק. למרות זאת, מערכה צבאית הכוללת אלמנטים גרעיניים יכולה לשנות את פני ההיסטוריה בכלל ואת פני המאבק במזרח התיכון. לא מן הנמנע שמערכה כזו עלולה להשפיע על היכולת ועל הרצון להתעמת עם כוחות אפלים אחרים, מאיראן עד חמאס. פעולה כזו עשויה לגרור את ארה"ב למערכה שתוביל לכך שכל העניין הישראלי והחזית הסורית יהפכו להערת שוליים לא חשובה ובעיקר - היא עלולה לזלוג לכאן.
השכל הישר אומר שאין לאף אחד אינטרס להגיע לעימות כזה. אבל השאלה היא: השכל הישר של מי? התמונות של מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און, הצוהל כמו ילד מגודל מול תוצאות הניסוי בטיל הבין־יבשתי שיכול להגיע לכל מקום בארה"ב ויכול לשאת ראש נפץ גרעיני, נראות כמו בוימו על ידי במאי סוג ג' בהוליווד. "איש הטילים", כפי שכינה אותו דונלד טראמפ הוא כינוי שקטן עליו בכמה מידות.
זה מצטרף לשורה של התבטאויות מעוררות דאגה. קוראים לכך "הסלמה מילולית". החברה הכי טובה של ישראל בממשל, ניקי היילי, השגרירה האמריקאית באו"ם, אמרה בתגובה לניסוי כי על כל המדינות "לנתק את כל קשריהן עם קוריאה הצפונית ולגרש את עובדיה. הדיקטטור של קוריאה הצפונית עשה צעד שמקרב את העולם אל מלחמה", אמרה היילי בדיון שנערך במועצת הביטחון של האו"ם, לבקשת ארה"ב, יפן וקוריאה הדרומית, והוסיפה: "למען הסר הספק, אם המשטר יוביל למלחמה - ארה"ב תשמיד אותו". טראמפ כינה את ג'ונג און "כלבלב חולני", ובפיונגיאנג אומרים על טראמפ שהוא משוגע ובריון.
חילופי הדברים קצת מצחיקים וקצת נלעגים, אבל התמונה משתנה כשאליהם מצטרפים הדיווחים של אנשי הצבא. לפני כמה ימים אמר רמטכ"ל צבא ארה"ב לשעבר מייק מולן שהסיכויים למלחמה גרעינית גדלו ושזה מדיר שינה מעיניו. הוא אומנם אמר שהסיכוי לכך גדל בגלל מה שקורה בקוריאה הצפונית, אבל יותר מרמז שזה קורה גם בגלל מי שיושב בבית הלבן.
השיגור עצמו לא היה הפתעה. יו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל ג'וזף דנפורד, אמר לפני חודשיים שהוא מעריך כי הגעתה של קוריאה הצפונית ליכולת לשגר טיל גרעיני על ארה"ב היא רק עניין של זמן. "אנחנו צריכים להעריך כי יש להם היכולת הזו והרצון לממשה", אמר דנפורד במהלך שימוע בסנאט בוושינגטון, והוסיף כי אם פיונגיאנג תבצע ניסוי גרעיני אטמוספירי מעל האוקיינוס השקט, זו תהיה פעולה "פרובוקטיבית ביותר". דנפורד אמר כי הוא רוצה לראות "תמיכה מקצה לקצה" של העם האמריקאי, כולל הקונגרס, לפני פתיחה במלחמת מנע נגד קוריאה הצפונית.
כדי להוסיף לכל העניין של ניתוח אינטרסים ותחזיות עוד אלמנט, אני חייב לשתף אתכם בסיפור שקראתי בספר המצוין של ג'יילס מילטון, היסטוריון שכתב על מאה סיפורים נשכחים בהיסטוריה. בספרו "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" הוא מספר על רופאו האישי של היטלר, תיאודור מורל. מתברר שבמשך שנים הוא היה מזריק להיטלר תערובת של סמים שכללה קוקאין, אמפטמינים, מורפיום, טסטוסטרון וזרע של פרים. הוא גם מגלה שהיטלר סבל מגזים נוראיים ומאימפוטנציה. עכשיו לך תחפש את השכל הישר.