"וואי וואי, אכלת אותה”, אמר לי חבר יודע דבר כששמע שהטיסה הצפויה שלי לניו יורק היא טיסת בוקר, ועוד ביום ראשון. “קשה. טיסה קשה. חוץ מזה שהיא ארוכה, היא מלאה בחרדים. כל הזמן אלה קמים להתפלל ובאים עם התינוקות שלהם”. את המילים “התינוקות שלהם” אמר תוך גלגול עיניים. אני מחזיקה מעצמי מישהי שיודעת דבר אחד או שניים או 90 מיליון על חרדים.



נולדתי וגדלתי בירושלים, ראיתי את תהליך ההתחרדות שלה מקרוב ולאורך השנים. זה התחיל בעובדה שהיינו נוסעים בשבתות אל סבא וסבתא שלנו דרך כביש בר־אילן ומחנים ליד ביתם שהיה בשכונת הבוכרים (שהייתה השכונה הכי יפה בעיר, והיום קצת קשה לזהות אותה). יום אחד פשוט הפסקנו לנסוע אליהם, כי את פנינו קידמו חיתולים גדושי כל טוב הארץ ומנעמיה, שהושלכו בהפגנות החרדים סביב סגירת הכביש. לאט־לאט מקום החניה הלך והתרחק מהבית של סבא וסבתא. הרחובות נצבעו בצבעים שונים ממה שהכרנו, והתחלנו פשוט לצעוד אליהם ברגל. הנסיבות לא היו אידיאליות. בכל זאת, קרבות אידיאולוגיים שקשה ליישב וחיתולים ריחניים באוויר, אבל אני זוכרת את הטיולים האלה כחוויה משפחתית מהנה מאוד, אגב. הזדמנות לשיחה שקטה, בלי הסחות דעת.



אני זו ששואלים אותה בבוז גלוי: “את עדיין בירושלים? זו הרי עיר כל כך לא סובלנית! יש בה מלא ערבים ודוסים!”, ואני זו שתמיד תשיב: “גם השאלה שלך לא מי יודע מה סובלנית”. אני מתעצבנת כמו כולם על הארנונה המופקעת שנופלת נטל על כתפי מעט מדי אנשים בשטח גדול מדי, על זה שמסגרות החינוך החילוניות הולכות ומצטמקות, ובמקומן מלבלבים תלמודי תורה, על הופעת מקוואות בכל פינה, על זה שאחד המאפיינים המובהקים של שכונות חרדיות הוא שמהר מאוד הן מתמלאות באשפה (נו, שיקום הראשון שיקרא לי גזענית. לא גזענית ולא כלום. אשכרה מתמלאות אשפה, במובן הליטרלי. תבדקו).



הכי קל לשכוח שהמונח "חרדים" הוא שם משפחה ולא שם פרטי. בבדיקה מבפנים, כשפותחים את הדלת, מתגלים שמות פרטיים, וכל מי שמסתתר מאחורי החומה מקבל את הגוון הפרטי שלו. דווקא באוויר, בטיסה לניו יורק, קיבלתי תזכורת לכמה חשוב להציץ מאחורי השלט שעל הדלת ולהיכנס לתוך המשפחה פנימה.



את המסע האווירי הזה התחילה מלכי, פעוטה בת שנה וחצי. היא עפעפה לעברי בעיניים סקרניות. חייכתי. עשינו פרצופים זו לזו. אמא שלה, שרגע אחד חבשה פאה מושלמת וברגע שאחרי הייתה עטויה מטפחת שחשפה מתחתיה קרחת, כנהוג בחסידות בעלז, שאליה היא משתייכת, הצטרפה לשיח החיוכים. 13 שעות טיסה הן המון זמן. המון־המון זמן. אז דיברנו. אחר כך אבא של מלכי, חסיד בעלז גם הוא, הצטרף לשיחה. דיברנו על שוקולדים (היא עצמה יבואנית. עובדת קשה מאוד והביאה גם את אחיותיה לעסק, שיעבדו איתה). עכשיו הם בדרך לניו יורק, לפסטיבל האוכל הכשר. דיברנו על כמה האחים הגדולים אוהבים את מלכי ומתייצבים לפקודתה. קיבלתי הסבר לשאלה שהעסיקה אותי הרבה שנים: איך זה שגאולה ומאה שערים שוקקות גם באחת בלילה, והיא הסבירה שזה הזמן היחיד שיש לנשים בציבור שלה לקניות ולקוסמטיקאיות. דיברנו על גיוס לצבא ועל ציונות ועל האדמו"ר מבעלז, שאין בעולמם אדם שמסוגל להמרות את פיו. זה אפילו לא עולה בדעתם. הוא הרי לא כמו כל בני האדם, הסבירה. הוא צינור אל הקב"ה.



ובתוך העייפות, עלו גם שאלות קשות. שאלתי האם להאמין בכוחות־על של בן תמותה זו לא עבודה זרה. "תגידי", אמרתי לה. "הרי העיקרון היהודי הבסיסי ביותר הוא לשאול שאלות. על זה מבוסס התלמוד. על זה מבוססים פלפולי הגמרא. איך זה שאין לכם שאלות?" שאלתי האם העובדה שהם לא ציונים ונתפסים כנטל בציבור, מפריעה להם, ומה יעשו אם ילדיהם יעזבו את הדרך שלהם. לכל דבר היו לה תשובות. תבוניות מאוד לטעמי, ובעיקר, חדורות אמונה בדרך שלה. ובכן: כן, היא משלמת מסים. לא רוצה להכעיס אף אחד. לא מאמינה בדרך הציונות, וחושבת שיש פה הרבה יותר מדי בתים של משפחות שכולות בשעה שאפשר היה לפתור, לדעתה, דברים באופן אחר לגמרי. זו ארץ ישראל, ולכן אין מה לריב על טריטוריה. ובקשר לגיוס לצבא? מה שיגיד הרב, זה מה שיקרה.



קצת קינאתי בחיים המסודרים שלה, ובעיקר הקשבנו זו לזו. אחר כך היא הוציאה שוקולד בלגי מעולה וחילקה לסובבים אותה. ואז הצטרף לשיחה נסים, שהוא בכלל יצרן וודקה, ואורי, שהוא עיתונאי, ואפי ההייטקיסט. בחזור הושיבו אותי ליד בחור צעיר. "שלום. אני כרמית", אמרתי לו. והחסיד ענה: "יש לנו 12 שעות, ויש הרבה על מה לדבר".