“בסך הכל 30 אלף שמאלנים ששונאים את נתניהו ירדו במדרגות והלכו בשדרה”, כך פטר אתמול בכיר בליכוד מסביבתו הקרובה של נתניהו את הפגנת עשרות האלפים במוצאי שבת. קשה להאמין, אבל הזחיחות ושיכרון הכוח במה שמכונה “סביבת נתניהו” נותרו על מכונם, למרות קבורת החמור הציבורית המשפילה שחוותה אתמול ה”סביבה” הזו, שהפכה בשבועות האחרונים את המדינה, ממלכתיותה ומוסדותיה לסצינה הלקוחה מתוך “הסופרנוס”.
מישהו צריך להגיד לנתניהו שאלה לא היו השמאלנים שצעדו ברוטשילד. יכול להיות שחלק מהם היו שמאלנים, אבל לא הדרישה להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים הוציאה אותם מהבית ושיגרה אותם לרחוב. מישהו צריך להסביר לנתניהו שמי שהדליק את המחאה הזו, הרים את נס המרד וצעד עם הלפיד שנה שלמה, הוא ליכודניק בנשמה, בחור צעיר מהפריפריה שהעריץ את ביבי כל חייו ושמאל מבחינתו היא היד שעליה עונדים שעון, מני נפתלי שמו. הוא גר בעפולה והוא ההוגה, המייסד, המתניע והמוביל של המחאה הזו, שאינה קשורה בשמאל או בימין, אלא בגועל נפש, במיאוס ובתחושת בחילה.
מנוע הצמיחה של המחאה הזו טמון בנהנתנות החזירית וחלוקת השלל של חבורת נתניהו ובדרך שבה היא משסה את שליחיה ובריוניה להתנקש בכל סמלי ומוסדות המדינה. מעולם לא קמו כל כך הרבה ישראלים להילחם את מלחמתה של המשטרה. מה שדודי אמסלם הצליח זה להפוך את משטרת ישראל ומפכ”לה לגופים פופולריים הזקוקים להצלה. מי שראה אותו מתעמר ומשפיל את תנ”צ ערן קמין, שהופיע בקרקס המכונה גם “ועדת הפנים”, הבין עד לאן הגענו. ישראלים מכל המינים, הסוגים והצבעים הם שצעדו שלשום בתל אביב ואמרו די. נמאס כבר. ונדמה לי שזו לא הייתה מילתם האחרונה.
מדהים עד כמה שרה ובנימין נתניהו לא יודעים להפיק את לקחי העבר ולא מצליחים לזהות קו אדום כשהם חוצים אותו. תיק 1000 הוא גלגול מודרני, בהיקפים גדולים יותר, של “פרשת המתנות” משנת 2000. הם הרי כבר היו בסרט הזה וניצלו בעור שיניהם ברגע האחרון בזכות רחמנותו המופלגת של היועמ”ש. הם מקווים לאותה רחמנות מופלגת גם בסיבוב הנוכחי.
הם גם לא למדו דבר מהמחאה הציבורית. הרי היא פרצה רק לפני שש שנים ותפסה את שוכני בית המלוכה בבלפור בהפתעה. גם אז, התגובה הפבלובית הראשונה דיברה על כמה שמאלנים ממורמרים שצועדים בשדרה, אבל השמאלנים הלכו והתרבו עד שביבי ושרה מצאו את עצמם צופים באימה בחצי מיליון ישראלים ששטפו את הרחובות כי נמאס להם. נתניהו הגיב מאוחר, אבל טוב: הקים את ועדת טרכטנברג, זרק להמונים כמה סוכריות והחזיר הביתה את גלעד שליט. כך נחלץ נתניהו מהמחאה הקודמת. נדמה לי שכדי להיחלץ מהנוכחית, הוא זקוק לתמרונים מסובכים יותר.
עם ישראל הוכיח במוצאי שבת שיש אופציה אחרת. לא מוכרחים לקבל את הדין. לא חייבים להתכופף מול כל תועבה. יש גבול לכל תעלול. מי שראוי היום למחמאות הוא גם זה שהבין באיחור את גודל השעה והגיב - שר האוצר משה כחלון.
בהתחלה, הוא חשב לצאת מהתסבוכת של חוק ההמלצות כפי שהחליק מרוב התסבוכות הקודמות. כישוריו הפוליטיים, יכולתו לתמרן את המצב בערמומיות, חוכמת הרחוב שלו והכרתו הקרובה את נתניהו אפשרו לו להחזיק במקל בשני קצותיו. כך הציל את התאגיד וכך מנע קטסטרופות במקרים רבים נוספים. בסיפור חוק ההמלצות כחלון נרדם. הוא לא הבין שזה לא עוד טריק, שאין כאן תעלול נוסף, שיש כאן רמיסה בוטה של ערכי יסוד ותקדים בלתי נתפס של ראש ממשלה החשוד בפלילים שמתמרן את כל המערכת בבית המחוקקים הישראלי כדי להשתיק את המשטרה.
לזכותו של כחלון ייאמר שלא התבצר בטעותו. להפך. אחרי כמה שעות התנער, הבין ויצא לדרך. אתמול הניעה תנועת כולנו את המהלך שהביא לקבורתו של החוק המתועב הזה, יחד עם הבריונים שדחפו אותו על הפרצוף של כולנו בלי בושה וללא מעצורים. צל”ש מיוחד מגיע לח”כ רחל עזריה, מחוקקת מצטיינת, שנלחמה לאורך כל הדרך וכנגד כל הסיכויים כדי לגאול אותנו מהחרפה הזו. כחלון סיפק את הסחורה בזמן פציעות, אבל גם זמן הפציעות הוא חלק מהמשחק והוא הציל לא רק את כבודו ויוקרתו הפגועים, אלא גם אותנו.
תחשבו רגע על דודי אמסלם. לדוד ביטן יש היום צרות משלו, אבל אמסלם ניצב היום בפני אותה שוקת שבורה שבפניה עמדו לפניו דורות של מקורבים, שרים, מחוקקים וסייענים, שנתניהו הפך לסמרטוטי רצפה אישיים לאורך השנים. הם שכבו על הגדר, עשו את העבודה השחורה, הקיזו את דמם וכילו את מרצם רק כדי לגלות ברגע האחרון שהמנהיג כבר לא שם. הוא זיהה את הצרות ונעלם. הם נשארו לבד עם ההריסות. מה שמוזר זה שאף אחד מהם לא למד את לקחי קודמיו.