מכל עבר מתרגשות עלינו בימים אלה פרשות שכאילו אין ביניהן קשר: מפגיני הפלג הירושלמי שלא רק מסרבים להתגייס, אלא מסרבים אפילו לבוא בשעריה של לשכת הגיוס הציונית כדי להצהיר שתורתם אומנותם; המחלוקת סביב עבודות הרכבת בשבת והשפעתו של האדמו"ר מגור על הרכב הממשלה; ה"עונש" שנתן ראש הממשלה לסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי בעקבות התבטאויותיה, שאתגרו את הקהילה היהודית בארה"ב; ואפילו הקמתה של קריית יואל, העיירה החרדית העצמאית הראשונה בארה"ב, כפי שחשף יאיר שרקי בחדשות 2.
כל הפרשיות הללו הן בגדר הזמנה פתוחה ובוערת לקיומו של דיון שטרם התקיים במדינת ישראל לכל אורך 70 שנות קיומה. מרבים לדבר אצלנו על הפרדת דת ומדינה ועל היחס הרצוי בין הדת למדינה, אבל מעולם לא דיברנו ברצינות על הקשר שהיינו רוצים לראות בין ישראל ליהדות.
השאלה הבסיסית והעמוקה שאנחנו מתעלמים ממנה היא: האם תפקידה של מדינת ישראל, שקמה בארץ ישראל כדי להיות בית לאומי לעם ששליש ממנו הושמד שלוש שנים קודם לכן, הוא להציל את היהודים מכיליון או שמא גם להציל את היהדות מכליה רוחנית? העובדה שאנחנו לא שואלים את השאלה הזו ומקיימים עליה דיון אמיתי היא החמצה, מפני שזהו החוט המקשר האמיתי בין כל האירועים האלה ובין עברנו לעתידנו.
אם כל תכליתה של מדינת ישראל היא הקמת מקלט פיזי ליהודי העולם (ומתפיסה זו התפתחה כידוע הגדרת "מיהו יהודי" בחוק השבות, במה שנראה כתמונת ראי של חוקי נירנברג), כלומר אם המדינה קיימת בעיקר עבור שרידותו הפיזית של הפרט, שמישהו התנכל לו מפני שהוא נחשב (אולי אפילו לא בעיני עצמו) ליהודי, אז צודקים יהודי ארה"ב בכך שהם נשארים לגור באמריקה למרות השיעור ההולך ועולה של התבוללות ונישואי תערובת.
הם צודקים משום שסיכויי השרידות של הפרט המתבולל בארה"ב אינם נמוכים מזה של יהודי החי בישראל, ואם כך, למה להתאמץ ולהגר למדינה חדשה הנתונה בעימות מתמיד עם שכניה? מצד שני, אם רואים במדינת ישראל גם גורם האחראי לשרידותה הרוחנית של היהדות עצמה, או אז הדיון שפתחה בו סגנית שר החוץ מול יהדות ארה"ב הרפורמית והמתבוללת הוא חשוב ואמיץ, והיא ראויה לצל"ש מראש הממשלה ולא לנזיפה.
אותו הדבר נכון גם לגבי הקיטוב עם החרדים: כאשר מדינת ישראל לא לוקחת אחריות על גורל היהדות ועל התרבות היהודית, היא גם לא עושה דבר כדי למנוע את הקרע עם אוכלוסייה לא קטנה, ששמירת היהדות לאורך הדורות היא בנפשה.
יצירת גשר מול אלה מבין החרדים שרוצים לקחת חלק בסיפור הציוני לא אומרת שיש להפוך את ישראל למדינת הלכה. זה אומר רק שיש לזכור ש"יותר ממה ששמרו היהודים על השבת, שמרה השבת על היהודים". כלומר, השבת שמרה על היהדות, והיהדות היא ששמרה על היהודים.
האם אחרי שקמה מדינת ישראל היא מחליפה במשוואה הזו את השבת? לא. שמירה על היהודים בלבד אינה מספקת. מי ששומר רק על היהודים מכריח את האדמו"ר מגור להיות זה שיוצא מן המחנה כדי לשמור שבת. מדינת ישראל שלוקחת על עצמה את התפקיד של שמירת היהדות ולא רק שמירת היהודים, היא לא מדינה שבה שוטרים מחלקים קנסות למי שנוסע בשבת, חלילה. איש באמונתו יחיה. אבל המדינה יכולה וצריכה לשקול בחיוב לא להפוך את שבת ליום שיפוץ התשתיות הלאומי, גם אם זה עלול לעלות לנו בפקקי תנועה. למה? כי יש לנו עוד תפקיד: לשמור על היהדות.
כפרטים נשמור על היהדות כל אחד על פי ראות עיניו, אבל כמדינה נשתדל לשמור על יום מנוחה בשבת ולהפוך את היהדות לערש התרבות העברית המתחדשת, כפי שראו בחזונם ביאליק ואחד העם. למה זה חשוב? כי ככל שהפרדת הדת מהמדינה חשובה, היא גם פיקציה.
דת במובנה כאתוס מכונן יש לכל חברה ולכל מדינה, גם למדינה המודרנית ביותר. האידיאל שאימצה מדינת ישראל הוא הדת הקפיטליסטית־ליברלית. האם אנחנו לא מעוניינים למסוך קצת ערכים משלנו לתוך האתוס הזה, שלצד יתרונותיו יש לו גם חסרונות מוכחים? ואולי לקרב אותו קצת לרוחם של החלוצים ששרו "פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה"?
האם לא הגיע הזמן לאמץ חשיבה אחרת שעיקרה חיבור היהדות למדינה המודרנית כאתוס מכונן להפיכת מדינת ישראל לחברת מופת, במקום לדבר על הפרדה ובחסות אותה "הפרדה" לאמץ למעשה קוד אתי מפותח הרבה פחות משלנו? האם חוכמתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שהתנער מההסכם לצמצום אפקט החממה, מחייבת אותנו יותר מחוכמתה של התורה, שהבינה שצריך להתחשב בכדור הארץ ודיברה כבר לפני אלפי שנים על שמיטה? אלו השאלות שצריכות היו להישאל סביב משבר הרכבת והשבת. לו הן היו נשאלות, יכול להיות שהיינו מוצאים להן תשובות כל כך נפלאות ביחד, עד שאולי לא היה לנו אכפת לעמוד בשבילן יום אחד בפקק.
על הסתה וצביעות
עיתון "הארץ" מקפיד לעטר את עמודיו כמעט בכל יום בקללות ונאצות כלפי אנשי הימין ונציגי הציבור שלו. בין שלל הביטויים תמצאו את המילים "פאשיסטים", "ניאו־נאצים", "נאצים" וכדומה. בשבוע שעבר כתב עמוס שוקן בכבודו ובעצמו בדף הפייסבוק שלו, בהקשר של מדיניות של ראש הממשלה והשרים בנושא הפליטים, שהם "רוצחים בחליפות". באמת נסתיימו טענותי.
לא מדובר בטוקבקיסט פרחח שצייר כאפייה לנשיא המדינה. זה כמובן היה גורם לסערה ציבורית ותקשורתית עסיסית. מדובר במו"ל של העיתון לאנשים חושבים. אותו עיתון שהנשיא ראובן ריבלין אמר עליו שהוא שמח שהוא קיים. רק שאלתי את עצמי, האם זוהי דרכו של עולם, שגם אנשים חושבים מתחילים לקלל כאחרון הבסטיונרים בשוק כשאין להם טיעונים של ממש.