מי שמכירים את סטיות התקן ההתנהגותיות שלי אינם בוחרים בי ללוות אותם לבכורת סרטם בניו יורק; אין בזה שום נקודות זכות עבורם. ובכל זאת ישבתי ביום שלישי שעבר במושב האחורי האישי של קדילק אסקלייד שחורה שאספה אותנו מהכניסה הראשית של "טראמפ אינטרנשיונל" (לא הבית הלבן אלא המלון שבכיכר קולומבוס) לצד אביב גלעדי, האיש והערוצים, שהזמין אותי לפני 20 שנה לערוץ 8 ומאז הוא יורק דם ומשתאה מנכונותו לסתור את קביעתו של סקוט פיצג'רלד ש"אין מערכה שנייה בחיים באמריקה". אנחנו חברים, חוץ מהפעמים שבהן לוחץ לי הגידול על מרכז ההתנהגות במוח.
גלעדי שמע עלי את כל הטענות והקללות האפשריות, רובן עורבא פרח כמובן, ועדיין הוא שב למנה האחרונה. הייתי אמור לפגוש אותו בגרסת החוף המערבי שלו, אלא שבאותם ימים התקשיתי עדיין לצאת מהמיטה בכל שעות היום. הוא אמר שישוב בסוף נובמבר לניו יורק לבכורת "אני, טוניה" שהוא מפיק־העל שלו ושאתייצב שם. על פי הספירה האחרונה יש לי שני ילדים המתגוררים בניו יורק, והעיר נמצאת במרחק שעת טיסה בלבד מבנגור, שדה התעופה הבינלאומי של מיין. בינלאומי על שום החיילים היוצאים ובאים בו להתכתשויות אמריקאיות מדממות מעבר לים.
מצב הצבירה הנוכחי שלי נוטה לעורר את רחמי הבריות. אצל גלעדי זה מתבטא בדרכים שונות. המרגשת ביותר הייתה העובדה שבשבוע עסוק מאוד בחייו (פרמיירה זה תמיד כאב ראש), הוא פינה לי כמה ימים שבהם כל ארוחה נוספת שקבענו ריגשה אותי מחדש. גלעדי היה במיין כמה פעמים, כולל פעם אחת לליל הסדר עם משפחתו, והוא מאלה שאינם מבינים כיצד נשארה איתי אשתי 45 שנה. מובן שהמציאות החדשה שלי מצערת אותו, אבל זה לא מנע ממנו לדחוק אותי אל הקיר כשהוא מתעקש להבין לאן מועדות פני בשארית חיי, לא הנושא החביב עלי ביותר לשיחה בימים אלה. בגילנו כבר איננו רודפים אחרי המסעדות החדשות הנפתחות בעיר, בעיקר משום שאין לנו יותר מה להוכיח וגם משום שארוחה שגויה מותירה אותנו ערים בלילות מתפללים שהרפלוקס לא ייצא לנו מהבטן כמו המפלצת ב"הנוסע השמיני". הלכנו על מסעדות בטוחות ועל יין שכבר הוכיח את עצמו. במפגשים הללו אני מרגיש כמו נשיא. כלומר ללא ארנק.
לקראת הבכורה עלה בדעתי שהמלתחה המוגבלת שהייתה בתיק הצד הקטן שלי יכולה להיות משום עלבון למארח, במיוחד אחרי שקנינו לו חולצה לבנה שתשלים את החליפה. לכן נסעתי במונית לצדה המזרחי של העיר, לחנות הדגל של ראלף לורן, שהייתה ביתי השני משך כמה עשורים. על פי החוב לבנק ולכרטיסי האשראי אסור היה לי לבקר שם בתרדמת, אבל יש מנהגים שקשה לשבור. סך הכל רציתי מכנסיים שחורים וצעיף אפור. חולצה שחורה דווקא הייתה לי, מצאתי זוג מתאים בסגנון ובגודל, שהיה גם זול יותר מבעבר משום שהיה בו פחות בד.
גלעדי היה קריר כמלפפון שעה שהזעתי מכל התסריטים המלחיצים שחלפו בראשי. אני באמת לא מי שאתם רוצים להשליך במסיבת פוסט־בכורה בווילג' וזה אף שכבר כמה שנים איני דומה להארווי וויינסטין.
את השחקנית האוסטרלית מרגו רובי בת ה–27 ראיתי רק מרחוק, אבל לפני שברחתי נשאלתי פעמיים אם אני התסריטאי ושברתי קבוצת נרות שדלקו בכלי זכוכית על הרצפה. במכונית קראנו את ביקורת הסרט הטרייה והטובה (שלושה וחצי כוכבים) ב"רולינג סטון", שאת הביוגרפיה של המו"ל והעורך הראשי יאן וונר גמרתי לקרוא יום קודם לכן. כך נראים חיי המזליסטיים בניו יורק.
***
שמה של מחליקת הקרח טוניה הארדינג היה זכור לי, אבל לקח לי רגע להפריד בינה ובין לורנה בוביט, שכרתה את איבר המין של בעלה. לא טעות נפוצה אבל מובנת על רקע העובדה שיחד עם אנה ניקול סמית, פולה ג'ונס ואחרות הן היו הבימבוס שליהקו את אמריקה בימי הצ'יזבורגר והצ'יפס של הקלינטונים בבית הלבן. היו שקראו לזה שלטון השרמוטות, אבל אני מעדיף - בעיקר בעונה זאת של פי.סי לכל - לא להגזים. כשרובי קראה את התסריט, היא הייתה בת 4. אז הסיפור של הארדינג התפוצץ בכותרות. היא הייתה משוכנעת שמדובר בסיפור דמיוני לכל דבר. אבל סיפור התחרות על השיאים הספורטיביים, המדליות והדרלינג של אמריקה, בין הארדינג וננסי קריגן, השאיר שלולית דם רע על הקרח שלא קפא עד היום. ומכאן הטענה של פיצג'רלד בעניין המערכה השנייה בחיים באמריקה.
עיקרו של הסיפור (והסרט) הוא תחרות לגיטימית בין שתי ספורטאיות שאפתניות בדרכן למשחקי החורף האולימפיים של 1994. הארדינג באה, כפי שנהוג לומר, מרקע של זבל לבן וחיים בחניון קרונועים. היא כתבה בשגיאות שהיו גורמות להתאבדות המונית באקדמיה ללשון. אמה ייעדה אותה לגדולה והשליכה את הילדה הקטנה על הקרח כפי שמשליכים תינוק לבריכה לפני שהוא לומד ללכת. מלצרית קשת יום בדיינר, אלכוהוליסטית שגירשה את בעלה והשאירה את טוניה ללא אב, מעשנת כקטר ואנטיפתית בעליל - לווהנה הארדינג היא גרסת הקלפטע מהגיהינום בגילומה של אליסון ג'אני, שמפיקי הסרט היו רוצים לראות כמועמדת לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה.
הארדינג למדה להחליק כפי שרק מי שמנסים לטפס מהאשפתות יודעים, אבל בענף ספורט שנהנה מדימוי אריסטוקרטי משהו, עם בחורות נאות ומטופחות (קריגן לבשה טוטו בעיצוב של ורה וונג שעה שהארדינג תפרה את שלה בעצמה ובטעם רע), סבלה הארדינג מנכות מעמדית. אף שהייתה המחליקה הראשונה שהצליחה לנחות על רגל אחת אחרי Triple Axel, שלושה סיבובים באוויר, ואף שהיה לה גרעין קשה ואוהב של אוהדים, היא לא הייתה אהובת השופטים המורגלים במחליקות שהן שילוב של ג'קי קנדי ונטלי פורטמן.
צריך היה לחיות את שנות ה–90 כדי להבין את עוצמת סיפורה הנפיץ של טוניה הארדינג. היא חייתה כדי לנצח, ובחירתה בגברים הייתה אומללה. כך הכירה את ג'ף גילולי ונישאה לו. גבר אלים עם שפם נוסח הימים ההם, שהכה אותה כאילו זה היה ספורט תחרותי, והשניים אמללו זה את זה מכל הבא ליד. קריגן והארדינג התחרו על אליפות אמריקה בדרך למשחקים האולימפיים בלילהאמר, העיירה הקטנה שבה היה נדמה למוסד כי חיסל את עלי חסן סלאמה. הארדינג חפצה במדליית זהב ובפרס הכספי, כך לפחות סיפר בדיעבד גילולי לחוקרי ה–FBI.
הסיפור, והסרט נאמן לו כולל הצחוקים הקטנים שמפיקים גיבוריו המטורללים, הוא שחבר של גילולי בשם אקהרט, לעתים שומר ראשה של הארדינג, גורס שהדרך היחידה לסלול את דרכה להחליק לזהב בלילהאמר, מחייבת את סילוקה הפיזי של ננסי קריגן. כפשע שמתוכנן בידי אבוט וקוסטלו, חושבים השניים על הכל: מלהרוג את קריגן ועד להטיל בה מום. הם בוחרים בצעיר מוגבל בשם שיין סטאנט המתנדב לשבור את ברכה של קריגן עבור 6,500 דולר. סטאנט עוקב אחריה במשך שבועות ומזיז את מכוניתו כל חצי שעה. האוויל בן ה–22 הוא כל מה שאינך רוצה במתנקש. רוב הזמן הוא נראה כמו דוב על אופניים. את המלצתו של אקהרט לחתוך גיד ברגלה של קריגן, ממיר סטאנט בניסיון לשבור את ברכה באלת משטרה הנפתחת כאנטנה.
סטאנט חורש במכונית את אמריקה במרדף אחרי קריגן, ומחמיץ אותה מספר פעמים. דרכיהם נפגשות באימוני הנבחרת האולימפית בבוסטון ב–7 בינואר 1994. סטאנט חובט בברכה של קריגן ובורח מהמקום תוך שהוא חולף דרך חלון מזכוכית ומזנק למכונית הבריחה תוך כדי נהיגה. הנזק שנגרם לברכה של קריגן אינו גדול. דבר לא נשבר, אבל היא מתיישבת בכאב על הרצפה ומייבבת: "למה? למה? למה?".
אמריקה כמרקחה. בעיקר משום שהשותפים לפשע מתחרים ביניהם מי יפליל קודם את זולתו, מי ילבש מכשיר האזנה, מי יחתוך עסקה עם הבולשת, מי ילך לכלא ומי הביתה. כולם נתפסים ומזמרים כציפורי שיר. השאלה שאין עליה מענה ומטרידה את אמריקה ואת התקשורת שאינה נותנת לה מנוח: האם ידעה הארדינג על התוכנית להסיר מדרכה את יריבתה העיקרית ומה ידעה? הארדינג מכחישה כל מידע מוקדם על המזימה. מכיוון שקריגן מנוטרלת לזמן קצר, תופסת הארדינג את המקום השני בנבחרת האולימפית של אמריקה.
***
בלילהאמר, כרגיל, הכל הולך עקום. הארדינג עולה על הקרח, נושמת עמוק, מתחילה להחליק, היא עוצרת ובוכה, היא מחליקה אל עבר השופטים, מרימה את רגלה ומראה להם שרוך פרום שלא הספיקה לקשור. השופטים מפגינים מידה של רחמים ומניחים לה להתחיל מחדש. הארדינג מתקדמת למקום השמיני. התחרות על מדליית הזהב היא בין קריגן לאוקסנה בלול. קריגן מסיימת שנייה, וחלומה של הארדינג נגוז לנצח. במשפט שנערך לה נאסר עליה לשוב ולעלות על הקרח בתחרויות. השופט: "את דוגמה טובה לאופן שבו שאפתנות ללא גבולות ותאוות בצע יכולות לשבש, להשפיל ולפגוע בענף ספורט אלגנטי ולהגיע עד למשחקים האולימפיים".
הארדינג נפצעת בתאונת דרכים, על בעלה השני היא משליכה צלחת של צמיג, היא צדה ביערות אורגון בחץ וקשת והופכת למתאגרפת מקצועית באגרוף נשים. אישה צעירה במצוקה המנסה להתאבד פעמיים, ספר נכתב על חייה, סרט תיעודי מצולם, והיא מסרבת להתראיין חוץ מאשר פעם אחת ב–2009. היום היא נשואה בשלישית, ויש לה בן אחד. היא שיתפה פעולה עם יוצרי הסרט, שוחחה ארוכות עם מרגו רובי וסיפרה לה את סודות המקצוע.
אף על פי שאין זה סרט ספורט מובהק, "אני, טוניה" מכיל קטעי החלקה על הקרח רבים. צילומי התקריב הם של רובי אבל, מחליקה מקצועית שעושה שלושה סיבובים באוויר. גילולי מחליף את שמו ונעלם. אשתו לשעבר, ננסי סטארקי, מכורה לסמים והיא מתאבדת בקפיצת ראש מהקומה השלישית של מרפאה לגמילה ב–2005. גילולי והארדינג מספיקים לצלם קלטת פורנו בכיכובם, שאותה הם מוכרים לירחון "פנטהאוז" תמורת 200 אלף לכל אחד, והארדינג טוענת שגילולי וחבריו אנסו אותה ביער.
"אני, טוניה" יוקרן במתכונת מצומצמת (ארבע ערים) החל מ–8 בדצמבר. האינדי התזזיתי, המקורי והקפריזי שולף נגד מפלצת מהגודל "הג'די האחרון" ממפעלות "מלחמת הכוכבים". המומחים יעשו את חשבונות ההכנסה בקופות, אבל אם אינך מעלה לאקרנים את סרטך בשנה הנגמרת, הוא פסול מלהיות מועמד לאוסקרים של השנה הבאה. התקווה, כנראה, היא אליסון ג'ני. הבאזז, הזמזום, טוב מאוד בינתיים. גלעדי חזר לישראל ביום שבו חזרתי למיין. יש לו ערוץ לנהל, ואני צריך להעלות עצים מהמרתף כי מתחיל להיות קר, ותנור החימום התקלקל לפני שנסעתי לניו יורק.
"אני טוניה" יעלה בארץ ב-8/2 בבתי קולנוע לב