ההכרה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל הייתה מעשה אמיץ לנוכח המציאות הפוליטית הרעילה השוררת כיום בוושינגטון.
עד לא מזמן נחשב קורי בוקר, הסנאטור הדמוקרטי ממדינת ניו ג'רזי, לפרו־ישראלי, ולפני כחצי שנה אף היה ממגישי גילוי הדעת של הסנאט שתמך בהכרה אמריקאית של ירושלים כבירת ישראל. ואולם השבוע הודיע בוקר על התנגדותו להכרזת טראמפ, והוא לא לבדו: עוד סנאטורים דמוקרטים שנחשבו פרו־ישראלים ותמכו זה עשורים בהעברת השגרירות לבירה, ובהם דיאן פיינשטיין מקליפורניה, גינו את טראמפ על ההכרזה.
צביעותם של הסנאטורים הללו היא תולדה של החלטה שנתקבלה במפלגתם בעקבות הבחירות האחרונות: להתנגד לכל מהלך של טראמפ. גם הקהילה היהודית האמריקאית, שרוב גדול של חבריה תומכים במפלגה הדמוקרטית, נדבקה בעמדה הלעומתית הזאת. כך קרה שלקראת ההכרזה של טראמפ הוציאה התנועה הרפורמית הודעת התנגדות למהלך. יו"ר התנועה, הרב ריק ג'ייקובס, פרסם הודעה (שנתמכה בידי ארגונים רפורמיים מובילים) ובה נאמר בין היתר: "אומנם שותפים אנחנו לאמונתו של טראמפ שיש להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, אולם איננו יכולים לתמוך בעמדתו כי יש להכין את המעבר עכשיו, בהיעדר תוכנית מפורטת לתהליך השלום".
טראמפ עשה מעשה שהאירופים מתנגדים לו ומדינות ערב מתנגדות לו, ביודעו שמעשהו זה יביא להשמצות מיידיות גם בבית. ההכרזה נראית מינורית. טראמפ לא הודיע כי הוא סוגר את השגרירות בתל אביב לאלתר. הוא לא הסיר את ההכרה של ארה"ב ברשות הפלסטינית. הוא אף לא פסל את האפשרות כי ביום מן הימים תקום מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. אז על מה המהומה?
כפי שאמר טראמפ, הוא פשוט הכיר במציאות. במילותיו: "היום אנחנו סוף־סוף מכירים במובן מאליו: ירושלים היא בירת ישראל. זו לא יותר ולא פחות מהכרה במציאות". וזה העניין: מאז תום מלחמת השחרור, עת הכריזה ממשלת ישראל על ירושלים כעל בירתה והחלה להעביר אליה את מוסדותיה הלאומיים, המדיניות הקבועה של ארה"ב הייתה שלא להכיר בירושלים כבירת ישראל. היות שהיה ברור מאליו כי בכל זאת ירושלים היא בירת ישראל, המדיניות האמריקאית כלפי ישראל והמזרח התיכון כולו התבססה על התכחשות עקשנית וחד־משמעית למציאות.
וזאת הסיבה לכך שמדובר ברעידת אדמה. לראשונה ביססה ארה"ב את מדיניותה במזרח התיכון על המציאות ולא על הכחשתה. טראמפ הבהיר כי את ההחלטה קיבל "משום שדרך זאת משרתת באופן הטוב ביותר את האינטרסים של ארה"ב". כדי להבין מדוע ועד כמה טראמפ צודק, יש להבין תחילה כי הנשיא האמריקאי לא רק הכיר בירושלים כבירת ישראל - הוא לקח את המושכות ממחלקת המדינה בכל הקשור למדיניות ארה"ב כלפי ישראל.
שינוי דרמטי בעמדה
בשבועות האחרונים התרבו השמועות על כך שטראמפ עומד לפטר את מזכיר המדינה רקס טילרסון. אומנם הנשיא הכחיש את הדיווחים האלה, אבל כפי שעשה לא אחת הוא ציין כי הוא הוא שמקבל את ההחלטות באשר למדיניות החוץ של ארה"ב. הוא ולא מחלקת המדינה. ביום רביעי הוא הוכיח למי שהטיל ספק בהצהרתו שהוא אכן המנווט.
ב־68 השנים האחרונות מחלקת המדינה היא שהתוותה את עמדת ארה"ב ביחס לירושלים. לאורך השנים, מסיבות שונות, היא הייתה המתנגדת החריפה ביותר להכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל.
ב־1953, למשל, כאשר העבירה ממשלת ישראל את משרד החוץ לירושלים, התנגדה מחלקת המדינה למהלך. במברק שנשלח ב־1962 בשם עוזר מזכיר המדינה סטרוב טאלבוט לידיו של היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ון קנדי, מקג'ורג' באנדי, הובהר כי לא זו בלבד שארה"ב מתנגדת להכרה זו, אלא שמחלקת המדינה פועלת לשכנע כל מדינה המכוננת יחסים דיפלומטיים עם ישראל שלא להכיר בירושלים כבירתה ולא להקים את שגרירותה בה.
אם בשנות ה־50 וה־60 סירבה מחלקת המדינה להכיר בירושלים כבירת ישראל משום שאנשיה תמכו בבִנאוּם העיר תחת שליטת האו"ם (דבר שהנשיאים התנגדו לו בעקביות), הרי בעשורים האחרונים הוצדקה ההתנגדות כהתחשבות בפלסטינים ובתהליך השלום.
למעשה השלכות רבות בכל הקשור למעמדה של ארה"ב בעולם, גם מול בנות בריתה וגם מול אויביה. בין בעלות הברית בלטו האירופים, שהתנגדו בתקיפות למהלך של טראמפ, ולא בכדי. מדובר בשינוי דרמטי בעמדת ארה"ב כלפי אירופה. בשמונה שנות כהונתו של ברק אובמה התרגלו האירופים לממשל שהולך שבי אחרי בריסל ומצטרף לכל מהלך אירופי במזרח התיכון או לפחות תומך בו באופן סביל. כאשר החליט האיחוד האירופי לקדם חרם כלכלי נגד מוצרים ישראליים שיוצרו מחוץ לקווי הפסקת האש של 1949, הממשל לא התנגד. ובעניין איראן, בריסל הלכה יד ביד עם אובמה בכל הקשור לתוכנית הגרעין ולהפיכתה להגמוניה אזורית בעלת יכולת גרעינית צבאית.
ואז בא טראמפ והפך הכל. באוקטובר סירב לאשר שאיראן עומדת בתנאי הסכם הגרעין, ובכך סלל את הדרך לביטול או לשינוי דרמטי של ההסכם המאפשר לה לפתח נשק גרעיני בעוד שמונה שנים. ואז באה ההכרזה על ירושלים. לא רק שטראמפ נפרד מהעמדה הקבועה האנטי־ישראלית בהכרזתו, הוא גם סדק את חומת העוינות של האיחוד האירופי כלפי ישראל. הרי רק שעות לאחר נאומו הודיעה ממשלת צ'כיה שהיא מצטרפת לארה"ב ומכירה בירושלים כבירת ישראל.
מעתה ברור לבריסל כי האמריקאים לא סרים למרותה ולא רואים את העולם בצורה זהה. האירופים יצטרכו להביא בחשבון שמהלכים אנטי־ישראליים ייתקלו בהתנגדות אמריקאית וגם בקריסת הקונצנזוס האנטי־ישראלי של חברות האיחוד האירופי. במילים אחרות, טראמפ הבהיר כי האירופים לא יוכלו להניח שמהלכיהם יקבלו תמיכה אוטומטית מארה"ב, שבה הם תלויים צבאית וכלכלית.
אשר לאויביה של ארה"ב, הכרזתו של טראמפ נשמעה היטב גם בפיונגיאנג וגם בטהרן. בשנים האחרונות גם האיראנים וגם הצפון־קוריאנים התרגלו לכך שמחלקת המדינה מכתיבה את המדיניות כלפיהם, ועל כן בחודשים האחרונים הרגישו בנוח להתעלם מאיומיו של טראמפ. כעת, משלקח הנשיא האמריקאי את המושכות באופן כה בולט לעין, ברור לאויבי ארה"ב וגם לבנות בריתה כי עליהם להתייחס לטראמפ ברצינות. על פיו יישק דבר.
מטבע הדברים, בישראל מתרכזים בדרכים שבהן הכרזתו של טראמפ מקדמת אותה. מעתה הפלסטינים צריכים להבין כי אינם יכולים לקבל כמובן מאליו שאיומיהם באלימות יביאו להתקפלות ולמעשי פיוס מטעם האמריקאים. ההכרזה שמה קץ לזכות הווטו שהייתה לרשות הפלסטינית על זכותה של ישראל לקבוע את בירתה.
אבל עם כל הכבוד לישראל, ארה"ב מרוויחה לא פחות מהמהלך. עם מתן הכרה לירושלים כבירת ישראל, טראמפ שיקם במידה רבה את המעמד הבינלאומי של ארה"ב הן כלפי בנות בריתה והן כלפי אויביה. הוא עשה זאת באמצעות מהלך המנטרל את הבירוקרטים של מחלקת המדינה ביכולתם לקבוע את מדיניות החוץ של ארה"ב. הוא עשה זאת תוך יישום מהלך שנתמך בידי רוב גדול של הציבור האמריקאי, תוך חשיפת הצביעות והקיצוניות של מתנגדיו הפוליטיים. ואת כל זה עשה בלי להוציא סנט שחוק מקופת האוצר.