דונלד טראמפ יודע לעשות את זה. הוא יודע לייצר דרמה ולעורר עניין תקשורתי וציבורי. הפעם הוא עשה את זה בגדול בעניין ירושלים. הספקנים לא האמינו שהוא מסוגל, המאמינים לא האמינו שזה יכול לקרות, המפוכחים לא הצליחו להבין את ההיגיון הפנימי של המהלך, והמומחים לא העלו על דעתם שהוא ישנה מדיניות בנושא כה רגיש בלי הכנה, מעטפת מדינית ואסטרטגיה.
כולנו שכחנו שמדובר בטראמפ. הוא עושה את הדברים אחרת, ושום דבר לא כובל אותו, בוודאי שלא מסורת של ממשלים קודמים. הוא בא לעשות הצגה: הצגת המציאות. הצהרת ירושלים של טראמפ הייתה מרתקת, מרגשת ומפותלת, אבל לא עקפה את המכשול. הוא דיבר על המובן מאליו: ירושלים הייתה בירת היהודים בעת העתיקה והיא בירת ישראל. "ישראל היא מדינה ריבונית, שלה הזכות לקבוע מה תהיה בירתה. הכרה בכך כעובדה היא תנאי הכרחי להשגת שלום", אמר והמשיך. "כיום ירושלים היא מקום מושבה של ממשלת ישראל המודרנית. היא ביתו של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, ושל בית המשפט העליון. היא מקום מושבם של ראש הממשלה והנשיא ומשרדים ממשלתיים רבים".
טראמפ המשיך והגיע ללב ההצהרה: "במשך עשרות שנים הנשיאים האמריקאים, מזכירי המדינה ומפקדי הצבא נפגשו עם עמיתיהם הישראלים בירושלים, כפי שעשיתי בנסיעה לישראל בתחילת השנה... עם זאת, במשך כל השנים האלה הנשיאים שייצגו את ארה"ב סירבו להכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל. אבל היום אנחנו סוף־סוף מכירים במובן מאליו. הכרה במציאות, לא פחות ולא יותר".
ובינינו, מי יותר מטראמפ מבין בתוכניות מציאות. אז חשבתי שאולי כדאי להכין פרק המשך לתוכנית מורחבת להכרה במציאות. לא נעצור בירושלים אלא נרחיב את גבולות המציאות למרחב ההיסטורי, הביטחוני והיומיומי. תוכנית הההכרה במציאות צריכה להתחיל לפני מאה שנים, בהצהרת בלפור. מדובר במכתב, 59 מילים שנתנו הכרה בזכות של העם היהודי לבנות בית לאומי בארץ ישראל. זה לא עוול היסטורי ולא בגידה בערבים, זו הכרה במובן מאליו: ליהודים היו ויהיו זיקה וקשר היסטורי ודתי לארץ ישראל.
ההכרה במציאות חייבת לכלול את הסכם ויצמן־פייסל, שהיה ניסיון אמיץ אך כושל להסכם ערבי־ציוני. הוא קרס בגלל חילוקי דעות בעולם הערבי. אנחנו לא מאשימים, אלא מכירים במציאות. כל ניסיונות החלוקה, מ־1937 ועד 1947, מוועדת פיל ועד האו"ם, כשלו בגלל סירוב ערבי לקבל את היהודים. צריך לומר את המובן מאליו: תוכנית החלוקה שהוחלט עליה בכ"ט בנובמבר אינה קיימת יותר. היא נדחתה על ידי הערבים, והרעיון להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית בהחלטת מועצת הביטחון 181 מבוטלת. אין. קפוט. חאלס.
מה עוד צריך לכלול פרק ההמשך של תוכנית המציאות? את העובדה שאחרי דחיית תוכנית החלוקה החל עימות אלים שהתגלגל למלחמה. עבור הישראלים מלחמת העצמאות הייתה מלחמת מגן חוקית, שבה ישראל, על פי דיני המלחמה הנהוגים באותה עת, כבשה שטחים נרחבים מארץ ישראל שקיבלו הכרה חלקית בהסכמי שביתת הנשק עם הערבים בחסות האו"ם. אלה גבולותיה של ישראל כחוק. במסגרת זו ישראל השתלטה על מחצית ירושלים, שהייתה אמורה להיות עיר בינלאומית. היא לא נכבשה מאף גורם ערבי או זר ומיד הוכרזה כבירת ישראל.
יש כיבוש. תתקדמו
כ־800 אלף ערבים שחיו בשטח ארץ ישראל הפכו לפליטים בעקבות המלחמה וברחו או גורשו למדינות שכנות או לשטחי יו"ש, שבהם היו ריכוזי ערבים. בעיית פליטים זו כואבת ויוצרת חלק מתחושת הכישלון והאסון של הפלסטינים. זה לא מקנה להם את "זכות השיבה", אבל לא מונע מהם את "טענת השיבה", הרצון הטבעי לחזור לבתיהם. בעיה זו צריכה להיפתר במשא ומתן, אבל ההכרה במציאות כוללת את ההבנה שאף ישראלי ציוני, ממרצ ימינה, לא מוכן לאפשר לכל הפליטים לחזור לתחומי המדינה. זה לא קרה באף מדינה ולא יקרה, אלא בהסכם כניעה או בהסכם שלום.
ההכרה במציאות חייבת להזכיר שירדן השתלטה על שטחי יו"ש ומחצית מירושלים, ובאופן עצמאי הפכה אותם לחלק משטחה. חוץ מפקיסטן ובריטניה אף מדינה לא הכירה בחוקיות השליטה הירדנית שם. חלק גדול מהערבים שברחו אליה קיבלו דרכון ואזרחות ירדנית. חלק לא. ירדן לא הייתה נדיבה לפלסטינים, גם לא שאר מדינות ערב. הן לא קיבלו בחום את הפליטים, להיפך, הן הנציחו את הבעיה ואפשרו הקמת מחנות פליטים בתת־תנאים מבישים.
אם רוצים להכיר במציאות, צריך לומר גם שישראל התקיימה בקושי עד 1967, אז מדינות ערב ניסו פעם נוספת להשמיד אותה. במלחמת מגן חוקית הסירה ישראל את האיום וכבשה שטחים נרחבים בסיני, בגולן וביהודה ושומרון. ישראל ניצחה בגדול. הערבים הפסידו. זה כואב, אבל בואו נכיר בכך.
למרות הניצחון האדיר ישראל הבהירה שתהיה מוכנה למסור שטחים שנכבשו תמורת שלום. הערבים סירבו. ההכרה במציאות חייבת לכלול את העובדה שישראל לא סיפחה את השטחים ולא החילה עליהם את החוק הישראלי. היא בחרה להחיל משטר צבאי וקראה להם ה"שטחים הכבושים המוחזקים בידי ישראל". כן, היה כיבוש ויש כיבוש. תתקדמו.
ממשיכים: ישראל הסכימה לנהל משא ומתן עם אנואר סאדאת, שהיה אחראי למותם של מאות ישראלים. הוא קיבל את כל מה שרצה: כל סיני, עד הסנטימטר האחרון, כולל פירוק יישובים. ישראל קיבלה שלום ונתנה שטחים. היא גם הסכימה לאוטונומיה מלאה לערביי יו"ש.
הישות המדינית הפלסטינית נולדה בהסכמת ממשלת ישראל. כך גם הנוסחה שטחים תמורת שלום. זו המציאות. ישראל סירבה להכיר במצבם הקשה של הפלסטינים, ניסתה למנות אגודות כפרים וכשלה בהבנת פוטנציאל האלימות שהתפרץ לפני 30 שנה בדיוק. האינתיפאדה הובילה את ישראל לוועידת מדריד ולמשא ומתן עם השכנים, כולל לראשונה עם הפלסטינים במשלחת משותפת עם ירדן. אחר כך הכירה באש"ף, שבתמורה הכיר בישראל וניהל משא ומתן על הסכמי אוסלו, שהעבירו אחריות הדרגתית לאוטונומיה פלסטינית ביהודה ושומרון.
הסכמי אוסלו כשלו. זו ההכרה במציאות. הפלסטינים לא הפכו לאוטונומיה שוחרת שלום ודמוקרטית, וישראל סירבה להמשיך בתהליך. ממשלות ישראל נמנעו מלבטל את הסכמי אוסלו או את הרשות הפלסטינית, לספח שטחים נוספים או לכבוש נוספים. ישראל נסוגה חד־צדדית מעזה ושנתיים אחר כך איבדה הרשות הפלסטינית את השלטון לחמאס בהפיכה צבאית.
ב־2006 ערכו הפלסטינים בחירות, ולשלטון נבחר חמאס, ארגון טרור ששולל את קיומה של ישראל. העולם התעלם ואפשר לאבו מאזן לנהל את הרשות בתירוץ מדיני מפותל. כיום יש רשות פלסטינית ביו"ש, שלטון לא חוקי של כנופיות טרור בעזה וחצי מיליון ישראלים בשטח שנוי במחלוקת ביו"ש.
הפלסטינים ביו"ש רוצים מדינה, אבל לא ממש רוצים אחריות, בטח לא על עזה. חמאס לא מוכן לוותר על הכוח, אבל מבין שהוא לא הפתרון לתושבי עזה. המתנחלים רוצים לבטל את כל התוכניות ולמנוע את חלוקת הארץ. הישראלים מוכנים לדבר על חלוקה, אבל לא מוכנים למדינה ערבית כושלת וטרוריסטית חמש דקות מכפר סבא. הם לא מוכנים לוותר על השטח, אבל לא רוצים לקחת אחריות על ארבעה מיליון פלסטינים. זו תוכנית המציאות האמיתית. רוצים לחשוב איך מתקדמים? יאללה, אולי באמת הגיע הזמן.