בעקבות הנאום המרשים של דונלד טראמפ אאלץ לבלוע כנראה חצי כובע. לבלוע, כיוון שהייתי ספקן לגבי הסיכוי שטראמפ יעמוד בהתחייבויות הבחירות שלו, בניגוד לקודמיו בבית הלבן. רק חצי כובע, כיוון שהאמריקאים התכוונו למעין פשרה - מצד אחד, הכרה בירושלים כבירה והכרזה עקרונית על העברת השגרירות, אבל מאידך, לא באמת להזיז משהו בשטח. באה התגובה הפלסטינית האלימה ודווקא היא הפכה את ההכרזה לצעד פרו־ישראלי מוחץ.
דונלד טראמפ הוא ההפתעה הגדולה של הסיפור. זהו האיש שהוקע כמושחת ונכלולי, שזוכה לזלזול מקיר אל קיר בחלק "הנאור" של העולם, גם בישראל. דווקא הוא קובע השבוע שוב שהבטחות צריך לקיים, גם הבטחות בחירות. הוא שמוכיח כי דברים שרואים משם רואים גם מהחדר הסגלגל. לאחרונה, בעקבות מאבק נחוש הוא הצליח להגשים הבטחת בחירות לגבי מניעת כניסה של פליטים ממדינות מוסלמיות מסוימות.
לפני שבוע רשם ניצחון מזהיר, כשהצליח להשלים את חקיקת רפורמת המסים הדרמטית שהבטיח להוביל. ועכשיו, למרות לחשושי יועצים ואיומים מכל קצוות הגלובוס, הוא התעקש והוביל את מה שהתחייב לו בעניין ירושלים, תוך הפגנת עמוד שדרה מוסרי ומנהיגותי מרשים. למנהיגות הישראלית, במיוחד זו של הליכוד, ניתן השבוע שיעור חשוב שכדאי לשנן. דברים שרואים בהבטחות הבחירות חייבים לראות גם מלשכת ראש הממשלה.
רק לפני מספר שבועות הבטיח יועצו לשעבר של טראמפ, סטיב באנון, שנותר מקורב לבית הלבן, כי הנשיא יפתיע בקרוב וימלא את התחייבות ירושלים. שומעיו אומנם צחקקו בחוסר אמון, אבל גם הם למדו משהו עמוק על דונלד טראמפ.
הפלסטינים, חלק מהערבים, וכמובן ארדואן, מיהרו לכדרר במסלול שבו הם מצטיינים זה שנים רבות - לאיים ולהשתולל. למעשה, האירוע כולו מצוי בתחום הכל כך מובן מאליו, שאלמלא האיומים הפלסטיניים לא הייתה נודעת לו משמעות דרמטית. מאז תחילת הציונות הפלסטינים מאיימים, מתפרעים וטובחים. זה לא השתלם להם עד לדור האחרון. ב־1937 הם דחו את מפת ועדת פיל והתמידו במרד הערבי. ב־1947 יצאו נגד תוכנית החלוקה ופתחו במלחמה, רק כדי לקבל את גבולות 1949 של ישראל, הנרחבים בהרבה מהחלטת כ"ט בנובמבר. ביוני 1967 הם חסמו את המצָרים וערכו אורגיות של איומי רהב בקהיר. התוצאה הייתה שחרור יו"ש, הגולן וסיני.
רק משלהי שנות ה־80, מאז האינתיפאדה הראשונה, שיטת האיומים והמהומות עובדת. זה מתחיל ב"תחזיקו אותי כי אחרת השטח יתפוצץ" ונמשך בהסתה ובהובלת אלימות, כמקובל בכל ארגון מאפיה. מאז התרגלו הפלסטינים שהשיטה עובדת, גם אצל ראש הממשלה הנוכחי. חודשיים אחרי שנתניהו נכנס לתפקידו ב־1996 הם יזמו את מהומות מנהרת הכותל וגרמו לנתניהו ללחוץ ידיים בחום עם יאסר ערפאת, לתת להם את חברון ולחתום על הסכם וואי. רק לפני כמה חודשים הם שוב ניצחו על הר הבית, במהומות המגנומטרים.
רק כישלון חריג אחד נרשם בדור האחרון - ההפסד המוחץ שלהם במבצע חומת מגן בשנת 2002. ערב המבצע, האיומים והרציחות שלהם הגיעו לממדים ששום ממשלה ישראלית לא יכולה הייתה לשאת יותר. ממשלת שרון נאלצה לחזור לרוח הנחושה שאפיינה את הציונות מראשיתה, והפלסטינים הוצבו מאז בצבת ביטחונית שלופתת אותם עד היום.
עכשיו, בעקבות ההכרזה האמריקאית, הם מאיימים שלא יהיה יותר מו"מ. כאילו שבאמת מתקיים דבר שכזה בשנים האחרונות. ומה הם עוד יעשו? יקראו בתי ספר על שם מחבלים ויחנכו את הילדים שלהם לפוצץ אותנו? יכניסו לספרי הלימוד שלהם מפות של "פלסטין" ללא מדינת ישראל? יפנו לעולם ויעלילו עלינו עלילות כזב? יגרמו למהומות בהר הבית וביו"ש? יחתמו על הסכם אחדות עם שלטונות הטרור של עזה? את כל זה הם עשו ועושים זה שנים.
ואם שוב יכריזו שהם מפסיקים את הבלוף הקרוי תיאום ביטחוני, מי שיפסיד מכך יהיה בייחוד הם. מאז חומת מגן צה"ל שולט למעשה בכל השטח ומבטיח, למרבה הצער, גם את יציבות השלטון של אבו מאזן. ואם יופעל "נשק יום הדין" האמיתי, שהוא פתיחה באש נגדנו ברובים שסיפקנו לתנזים־פת"ח ולגדודי דייטון, יתממש התסריט המיטבי. סוף־סוף נוכל להפיל את שלטון האויב היושב ברמאללה, ולחסל אחת ולתמיד את המפלצת שהקמנו בתוכנו בהסכמי אוסלו.
בנימין נתניהו מתמוגג בסוף השבוע מאושר, ואכן הוא יכול לרשום הישג גדול, אבל זה לא ממש הישג שלו. כי מי שחולל את ההכרזה המהפכנית הוא טראמפ, מונע בכוח הגרעין הקשה של בוחריו והאופי המיוחד שלו עצמו. דווקא הדבקות של טראמפ בהבטחת ירושלים מחדדת את עוצמת החולשה של נתניהו, גם במה שנוגע לעיר הבירה. תחת נתניהו נמשך חנק הבנייה בעיר שהחל בימי אובמה. תחת נתניהו ממשיכה הרשות הפלסטינית לעשות בשכונות הצפוניות של עיר הבירה כבשלה, מכפר עקב וסמיראמיס ועד לקלנדיה. תחת נתניהו פורחת הבנייה הבלתי חוקית של הערבים ומתבסס רצף טריטוריאלי ערבי בין הגבעה הצרפתית לגבעת זאב.
תחת נתניהו, וללא ספק בתיאום איתו, פרסמה חברת הכנסת ענת ברקו תוכנית כניעה, שמטיפה למסור לפלסטינים שכונות רבות של העיר. כך, תחת נתניהו, אנחנו לא אוכפים את החוק כנגד פלסטינים בעיר, מאפשרים להם לבנות בפראות ולהשתלט, ואחר כך מפטירים - המצב אבוד, חייבים לוותר. רצוי שגם ובעיקר בתחומי בירת הנצח, נתניהו ילמד משהו מעמוד השדרה והרוח הלוחמנית של דונלד טראמפ. עכשיו הזמן לפתוח בתנופת בנייה ואכיפה.
השמאל הישראלי מצדו, רשם השבוע שעה שפלה במיוחד. לא בכדי פרסמה זהבה גלאון הודעה בעקבות הנאום הנשיאותי, שבה קבעה כי הכרזת טראמפ נותנת "רוח גבית לימין הסהרורי". צריך לקרוא שוב כדי לקלוט את עומק המשמעות. המעצמה הכי גדולה בעולם וידידתנו הקרובה ביצעה מחווה ידידותית כל כך כלפינו. כזו שמצויה עמוק בתוך הקונצנזוס הישראלי. והנה הרפלקס של השמאל למחווה שכזו הוא הפעלת בלוטות הארס. יש בכך המחשה לבלבול היוצרות של השמאל - להזדהות המהותית והעמוקה דווקא עם האינטרסים ועולם המושגים של האויב.
ואילו אצל ראשי האופוזיציה, מי שמובילים את קמפיין השחיתות נגד נתניהו, נרשמה בסוף השבוע מבוכה לא פשוטה. טראמפ חיבל להם, ולו לשעה קלה, בסדר היום היחידי שנותר באמתחתם.
ומדינת ישראל? - היא רשמה שעה קלה של קורת רוח גדולה ונקודת ציון חשובה נוספת בקידום המסע הציוני. אף על פי שלכאורה לא קרה הרבה, רק הכרזה, מסתבר שלקביעות צודקות של אומות גדולות נודעת עוצמה רבה, מהצהרת בלפור ועד היום.