"איפה הסכין?" זו לא שאלה שאתם רוצים לשמוע כשאתם שוכבים על מיטת טיפול כשמימין רופא ומשמאל אחות, וכל גורלכם תלוי עכשיו רק בידיהם. גם אם מדובר במשהו ממש קטן ולא מסובך, ואתם נאלצים להישאר ערים לחלוטין בזמן שהילדים לשעבר, אלה שהיו חובבי סדרות בתי חולים וסרטי פרנקנשטיין למיניהם, בגרו והפכו להיות רופאים מנתחים או אחיות שאומרות: "אז איזה גודל מחט אמרת שאתה רוצה?", ובין ערנות לטשטוש תמצאו את עצמכם נושמים לרווחה כשהמחט הקטנה מספיקה לו הפעם, איזה מזל.
והם נורא מתרגשים מחיתוכים בבשר החי, במיוחד במצב הנוכחי, כי תכלס זה קל ולא משהו שאי אפשר להתלוצץ עליו עם המטופל תוך כדי כך, ובמקרה הכי גרוע התפרים ייצאו קצת עקומים, אבל זה לא משהו שאי אפשר לתקן אחר כך. "זה מה שיפה ברפואה, אפשר לעשות כמעט הכל", הם מדברים ביניהם ומנסים לשעשע אותי תוך כדי כך, ואני משתעשעת כי ממש אין לי ברירה אחרת עכשיו.
כן, אחרי כל כך הרבה פעמים שבהן השתמשתי בקלישאה הנדושה, גם אני התלוצצתי עם רופאי, לפחות בניסיון להתעלם מכך שהסכין מהמערכה הראשונה עברה על עורי לא מזמן, ואני לא מרגישה כלום אבל יודעת שמתרחש שם משהו שעדיף שיישאר נסתר למדי. יש דברים שבני אדם בכלל ובפרט אנשים חרדתיים כמוני לא חייבים לדעת, אם זה לא נחוץ.
את רוצה לראות איך נראה השריר שלך מבפנים? הם מאתגרים אותי ומספרים לי שזה די מעניין כל הקונסטלציה הזאת של גוף האדם, ויש לי פה הזדמנות חד־פעמית לראות, וכשאני שואלת אם זה לא הגעיל אותם אף פעם, כי רק המחשבה על זה עושה לי בחילה, הם עונים שלא, זה לא מגעיל. זה מדליק. ואני מקנאה באנשים שמדליקים אותם כל מיני עניינים נסתרים של אבולוציה וביולוגיה ואומרת בלחש שהדבר היחידי שמדליק אותי בעניינים שברומו של עולם הוא מקסימום אסטרונומיה.
הדוקטור אומר לי שזו שליחות לנתח וזה קצת כמו להיות אלוהים, אם לא הסגן שלו. אני שותקת בבהלה ואז מבינה שהוא לגמרי צוחק וכבר רגיל להריח מרחוק מטופלות שצריך לתת להן יחס אקסטרה מיוחד ולשים את הפאוזות הגורליות בטקסט האימה שלו במקומות הנכונים. האחות מספרת לי שהיא רצתה להיות אחות מאז שהייתה ילדה, ואני מתפלאת. כאילו חסרים חלומות ילדות בעולם. ואחר כך מרגישה מוזר ואולי אפילו לא נעים עם החלום הסטנדרטי שלי כילדה, זה שסבב רק סביב עצמי, להיות שחקנית וזמרת ורקדנית ואחר כך סופרת. ילדה שאחזה במחשבה שיהיה אפשר באמת יום אחד להציל את העולם על ידי האומנות. ואז היא מסבירה לי שראתה הכל, גם שרירים מוזרים כשלי שצריך רק לאחות, ושהשרירים שבאמת מרגש אותה לראות הם שרירי הלב.
אני מוותרת על התענוג להציץ לבפנוכו של עצמי, ולו רק כי יש גבול ליצר ההרפתקני שלי, אף על פי שהם מתאמצים לשכנע ואני מרגישה את האכזבה בקולם כשאני מסרבת להציץ בזכוכית המגדלת. אפילו לשיעורי ביולוגיה לא הגעתי, אז זה העונש? אני מקפידה לעצום עיניים כדי שחס וחלילה לא אראה את הסכין המדוברת או את המספריים. אחר כך נדמה לי ששמעתי את הדוקטור מבקש מלקחיים. מה יש לו כבר לעשות במלקחיים? אני מתעלמת ממה ששמעתי ומדמיינת עגבנייה, פלפל ובצל על גריל, לזה צריך מלקחיים.
"את יודעת למה קוראים לכובע טמבל, טמבל?", מאתגר אותי הדוקטור בטריוויה כדי שלא אאבד את ההכרה. "כי אנחנו עם של אידיוטים?", אני עונה ושמחה שלא איבדתי את הציניות, גם אם מדובר רק בהרדמה מקומית וטשטוש של אדי אתר או אצטון או מה שזה לא יהיה שם באוויר. ואז הוא מספר לי שזה בכלל כובע של טמפלרים ובעגה הערבית "טמפלר" נשמע כמו "טמבלר" ומכאן השיבוש. צחקתי והייתי בטוחה שהוא עובד עלי. מובן שברגע שיצאתי לחדר ההתאוששות, עוד בטרם חזרתי לבגדים הנורמליים שאיתם הגעתי מהבית, מיד פתחתי את הטלפון וגיגלתי את הסיפור הזה.
וכך חזרתי הביתה, עם פרט טריוויה אחד שנוסף לאוסף המידע המיותר שיש לי במוח, ל–154 הודעות שלא נענו בוואטסאפ (שעה לא הייתי זמינה, מה קרה לכם, אנשים?!), ל־45 מיילים (שנדחו ליום ראשון), לשתי שיחות של ״נו, איך היה?״ (עניתי שמדליק) ולעשרה תפרים. והנה משפט של סבתא: תכלס, כלום לא חשוב, רק בריאות.