ימניים הם טיפשים. זה מה שהבנתי מהר מאוד לאחר שהתחלתי לעבוד בתקשורת, אי־אז בגיל 20. כלומר, בואו נדייק, ההבחנה לא הייתה שלי, אבל זה מה שהבנתי מהר מאוד. אני זוכר שבאחד הביקורים הראשונים שלי בעיתון ״העיר״, שם עשיתי את צעדי הראשונים בעולם התקשורת, הלכתי להכין קפה במטבחון ושמעתי שני כתבים מדברים. אחד סיפר לשני שהיה יום קודם לכן באיזה אירוע משפחתי המוני וסבל שם כי ״זה לא ייאמן, אי אפשר לדבר איתם, לא משנה מה אתה אומר, הם רק ליכוד. לא משנה מה תגיד, איך תנסה להסביר שהם מצביעים למפלגה גזענית ופרימיטיבית ואנטי־ליברלית, הם לא יבינו את זה, הטיפשים האלה. איך אני שונא את האירועים האלה שאני צריך לפגוש בהם את כל הבבונים האלה״.



לאורך הזמן, ככל שהתקדמתי בעולם התקשורת, שמעתי עוד ועוד שיחות מטבחון כאלו. מהר מאוד הבנתי שאסור לך להיות ימני בעולם התקשורת, משום שימני בעולם הזה הוא טיפש. ימני הוא אדם חשוך, גזען, שונא. ואם הימני הזה הוא גם דתי, זה בכלל כבר שם אותו בדרגת טיפש מוחלט. כי מבחינת האליטה התקשורתית ברור שהמחשבה שיש מישהו בדמות אלוהים שמכוון דברים היא אווילית, הרי הדברים קורים בעולם בצורה אקראית, ואת ההסברים לדברים יש לחפש באמצעות המדע ולא באמצעות הרב.



אני לא ימני וגם לא דתי, ולכן מעולם לא נאלצתי להסתתר. אבל יש לי כמה מכרים מהתחום שהם ימניים ובמשך השנים ראיתי איך הם נאלצים להסוות את עצמם כדי שלא יתויגו כטיפשים פרימיטיביים. זה לא עוזר לבניית הקריירה כשאתה מתויג ככזה. טיפשים פרימיטיביים לא זוכים לקידום. ומעט הימניים הגלויים שהיו בדרך כלל בתקשורת שימשו כעלי תאנה.



נכון שעם השנים המשוואה השתנתה, עם קולות כמו אלה של אורי אורבך, קובי אריאלי, בן דרור ימיני, קלמן ליבסקינד, חנוך דאום ואראל סג״ל, אבל המרכז של התקשורת נשאר אליטה שמאלנית. ומי שאינו שייך לשם מתקשה לשרוד.



לכן כשבנימין נתניהו מכריז שהתקשורת רודפת אותו ורוצה להביא לממשלת שמאל, מבחינה עקרונית, בבסיס של הדברים, הוא צודק. התקשורת בבסיסה אכן שמאלנית - את זה חשוב להגיד. אבל עובדה זו לא קשורה לכך שהאיש מזמן היה צריך לקחת אחריות על מעשיה של אשתו, על מדיניות ההטבות והמתנות לכאורה שהוא מקיים עם אילי הון, ולא לזרוק הכל על התקשורת ולהאשים אותה. התמה שלו על כך שהתקשורת שמאלנית נכונה, אבל זה לא קשור לכך שהאיש צריך לשים את המפתחות וללכת הביתה לקיסריה.



***


אין ספק ששמאלניות יתר היא הבעיה הראשונה והגדולה של התקשורת בארץ. הבעיה השנייה הכי גדולה היא כתבי רכילות. לא הרכילות היא הבעיה - רכילות היא דבר נהדר בסך הכל - הכתבים עצמם הם הבעיה. משהו בטון הדיבור הזה שלהם, בסגנון הדיבור, משהו בצורה הסופר־סרקסטית, אולטרה מודרנית, פרו־אקטיבית של הדיבור שלהם מעצבן אותי כל כך. אני גם לא אוהב את בחירת המילים שלהם. זה ברור שהם לא יודעים לבחור מילים נכונות.



בעצם אולי אני קצת עושה עוול כשאני מכליל פה את כל כתבי הרכילות, כשבעצם אני מתכוון לאחד ספציפי, שפעם מאוד הרגיז אותי וגרם לי להגיע למערכת שלו עם מטף כיבוי אש והמון זעם. מי שראה אותי באותם הרגעים ידע שלא הגעתי כדי להשתעשע, הגעתי לפוצץ למישהו את הצורה.



זה מה שקרה באותו הזמן, לפני שנים רבות: אחותי הגדולה הגיעה ארצה כדי להתחתן. אותו רכילאי התקשר אלי בשביל לברר אם אומה תורמן תשתתף באירוע. ביג פקינג דיל. זה היה ביום שישי בצוהריים והוא עצבן אותי כל כך, עד שיצאתי מהדירה שלי וצעדתי בזעם לעבר המערכת שלו. תכננתי להיכנס, לשלוף משם את הרכילאי ולדפוק לו סטירה, או לפחות לשבור לו את המחשב האישי באמצעות חפץ כבד.



בסוף האנשים שהיו במערכת לא נתנו לי להיכנס. אז לאחר שחבטתי כמה פעמים בדלת הזכוכית עם מטף כיבוי האש והיא לא התנפצה, שלפתי את הנצרה של המטף וריססתי את הקומה באבקה לכיבוי אש. ואז ברחתי מהמקום כל עוד נפשי בי. המשטרה הגיעה תוך כמה דקות, אבל אנשי המערכת זכרו לי חסד נעורים מהתקופה שעבדתי שם ולא הגישו תלונה נגדי. אגב, זו הייתה הפעם האחרונה בחיי שיצא לי לרוץ.