בבניין שלי, בקומה השנייה, ליד הדלת של זו מהוועד, מתגורר איש זקן. הוא לבוש בהידור, גם בחורף וגם בקיץ: תמיד בחליפה, חובש מגבעת שחורה עם שני פסים כחולים, נועל נעליים מבריקות ומסתייע במקל הליכה. יום אחד נסדקה תחתית המקל. האיש הזקן נשען על הקיר וניסה לשייף אותה בעזרת נייר זכוכית. ולדימיר, שכן נוסף, עבר לידו, עצר והמליץ לו לקדוח חור בכדור טניס ולהחליף למקל את התחתית. סיפר שגם אביו עשה זאת, שככה יותר נוח. אבל האיש הזקן זעף, הניף את המקל לכיוון פניו של ולדימיר ואמר לו: "אני נראה לך קבצן של כדורי טניס? לך מפה, אל תדחף את האף היהודי שלך למקומות שלא לך".
בבניין שאליו עברתי לפני קצת פחות משנה גר איש זקן ובודד. בדרך כלל בדידות מתפרשת כעניין עצוב, אבל כשבאו לבקרו שני ילדיו ונכדו החייל, הוא גירש אותם מביתו בתוספת צרור קללות. לא יכולתי שלא לתהות אם גם בדידות מבחירה היא כל כך נוראית.
שלוש פעמים ניסו ילדיו לשלוח אליו מטפלת שתסעד אותו. תחליף לו מצעים, תנקה את האבק שהצטבר על ספריות הספרים הגבוהות, תבשל מרק ביום קר. שלוש פעמים טלפנו המטפלות למעסיקים שלהן, בוכות, מספרות שכבר ראו קשיש או שניים שרטנו בעצבים, אבל רודן כזה הן לא פגשו מעולם.
אני גרה בבניין המתפורר רק כי ביתי שופץ ועוצב במלאכת יד יפה כל כך, עד שלא יכולתי לסרב ועברתי לכאן. הבוקר של הדיירים נפתח קצת לפני השעה שבע. לא מוקדם מדי, אבל גם לא מספיק מאוחר מכדי לשמוע את הטלוויזיה שהאיש הזקן מדליק, תמיד על ערוצי החדשות, בקולי קולות. בשל זקנתו וכוחו הדל, אף אחד לא מעז להעיר לו על התנהגותו. למשל על השקית שהוא משאיר דרך קבע מחוץ לחדר הזבל.
גם האישה מהוועד, שבכולנו נוהגת כאילו הייתה זו דיקטטורה, לא מספיק אמיצה כדי לדפוק בדלתו של הזקן ולדרוש ממנו את מה שהוא חייב לה יותר משלוש שנים. אף אחד לא אומר דבר כאשר הוא מערבב את המכתבים בין תיבות הדואר השונות ומאיים במקלו על כל שליח פיצה שנכנס לבניין.
גם את שני הילדים היחידים שלא נכנעו למסכים ועדיין משחקים כדורגל במגרש המאולתר שמתחת לבית, האיש הזקן לא מחבב. "פושטקים, אתם לא יודעים לבעוט בכדור", הוא צועק לעברם. "במקום ללמוד, אתם בועטים בעתיד שלכם".
וגם אני, החדשה ביותר בבניין, הבנתי שאיתו לא מתעסקים. ואף על פי שבוערת בי אהבת כל סובבי, הבנתי שממנו לא אקבל אותה, לא משנה כמה אתחנף. הרמתי ידיים מראש. לא "שלום", לא "חג שמח" ולא "מה שלומך, אדוני?".
***
ובכל זאת, הבמאי שיושב למעלה ובוחן אופציות לסרטים חדשים על חיינו החליט להפגיש אותי עם הזקן. בכל הכוח, דווקא בערב שישי.
בתום הארוחה אצל משפחתי חזרנו אני ובן זוגי הביתה. בדרך כלל אנחנו נוסעים באופנוע שלו (כן, כשאני יושבת מאחוריו, זה קצת צפוף ונראה כאילו הוא מרים גלגל, אבל בכל זאת, נסו לדמיין), אבל הפעם השמיים היו גשומים, והחורף הורה לנו לקחת את המכונית. הגענו הביתה שבעים ועייפים.
"אני יכול להחנות פה?", שאל בן זוגי. מעולם לא חנינו בחניית הבניין, אף על פי שהיא מותרת לכל הדיירים. "כן, ברור, הנה שם הבחור שמשכיר לנו את הדירה", הצבעתי על אחד מקירות החניה. בן זוגי החנה את המכונית ועלינו הביתה. שעה אחר כך נשמעה קריאת משטרה: "בעל הרכב מתבקש לרדת לחניה ולהזיז אותו".
"זה שלנו", הופתעתי. גור נעל את נעליו וירד במהירות למטה. הנחתי כי יזיז את המכונית, אולי טעינו במקום החניה. הבטתי מהחלון וחיכיתי שישוב.
"אתה נבלה, הילדים שלי יבואו וירביצו לך. פושטק, גוי, אני נכה מלחמה, אתה מבין? אני נכה מלחמה", ראיתי את האיש הזקן נוזף בבן זוגי. שוטרת ניסתה להרגיע אותו, אבל הוא התחיל לגדף גם אותה.
השארתי את הדלת פתוחה וירדתי למטה במהירות. בן זוגי עמד שם דומם. מולו הזקן וביניהם שוטרת. שוטר נוסף החזיק בידו עט ופנקס ורשם מה שרשם.
"לקחת לי את החניה, אתה תשלם ביוקר, נוכל", הזקן המשיך לתקוף את בן זוגי, שניסה להיכנס למכונית ולהזיז אותה ממקומה. השוטרת פתחה לגור את הדלת ואמרה לו: "תיכנס, תזיז את המכונית מפה, הכל יהיה בסדר, הוא קצת כועס".
אבל אז מקל ההליכה נשלח לעבר בן זוגי ופגע בראשו. עד כאן, לא יכולתי לשתוק יותר. נעמדתי מול הזקן ומשכתי לו את המקל. "אל תגזים", אמרתי לו, "תיזהר ממני, שמעת?". הזקן שתק, הביט בי, חשב רגע ואז, בגרון חנוק צעק: "אני נכה מלחמה, את מבינה את זה? אתם, הרוסים, הרסתם לנו את המדינה. לקחתם ממני הכל".
"
אני לא מרוסיה ומספיק עכשיו", נזפתי בחזרה. "הוא מזיז את המכונית ודי". בן זוגי הוציא את המכונית, הזקן המשיך למלמל, וכשהכל נרגע ביקשו מאיתנו השוטרים לשוב לביתנו וליוו את הזקן לביתו.
***
למוחרת, שבת בבוקר, יצאתי להליכה קצרה ליד הים. פגשתי בזקן. הוא ישב על המדרגות ומולל חפץ כלשהו באצבעותיו. "אני נכה מלחמה", אמר. הבטתי בו: "אל תכעס עלינו, לא ידענו". "אני נכה מלחמה", הוא חזר על עצמו. "אני הולכת לעשות קצת ספורט ובחזרה אקנה סחלב חם. להביא לך גם?".
הזקן הסתכל עלי במבט חשדני ולחש: "בסדר, תביאי". הוא נעמד על מקלו ושב לביתו.
שעה אחר כך דפקתי על דלתו. הוא הושיט את ידו, מסרתי לו את הסחלב המשודרג שקניתי עבורו (אמרתי למוכר שזה בשביל אחי החייל הקרבי), ורגע לפני שסגר את הדלת, אמר: "אין דבר, לפעמים טועים, העיקר שתהיה שבת שלום". ואז טרק את הדלת.
בבניין הישן שבו אני גרה, בקומה השנייה, גר איש זקן. אינני יודעת אם באמת לחם במלחמה או שידע רק את המצור והרעב שהביאה עמה, אבל כמו שדה מוקשים, אף אחד לא מעז להתקרב אל לבו. מפחיד, בודד, מגודר. ובכל זאת, לפעמים פורח בו פרח. הפרח היפה ביותר בעונה שאחרי המלחמה.