ימי החנוכה הם מיוחדים: הלילות ארוכים ביותר, והימים קצרים ביותר. לא לחינם דווקא בימים אלה אנחנו מדליקים נרות, מתחילים בנר אחד ומוסיפים עוד אחד בכל יום. במקביל, בימים אלו החושך מגיע לשיאו ומתחיל לסגת, כאילו בזכות כוחן של החנוכיות שלנו.
השנה זכינו לצפות בחנוכייה נוספת: פוליטית־היסטורית. בנימין נתניהו בסיוע אוונגליסטים אמריקאים שתפקדו בתור השמש "הדליקו" את דונלד טראמפ על נושא ירושלים. והנה, אחרי ההכרה האמריקאית בבירת הנצח של עם ישראל, מיד נדלקים נרות נוספים: בצ'כיה, בגוואטמלה ואולי גם בפיליפינים. האור לאט־לאט מגרש את החושך, כלומר את אותו שקר פלסטיני בדבר קשר בל ינותק ורב דורות בינם לבין בירתנו, אף שבשנות גלותנו הרבות ירושלים לא זכתה מעולם להכרה כעיר הבירה של שום שליט מוסלמי.
אבל יש בינינו מי שאינם שותפים לשמחה באורה של החנוכייה הפוליטית־היסטורית הזאת. הזדעזעתי לקרוא את דבריה של יו"ר מרצ זהבה גלאון, שהביעה צער על פיגוע הדקירה בתחנה המרכזית בירושלים, אך הזדרזה להוסיף: "אי אפשר להעמיד פנים שגל ההסלמה הנוכחי מנותק מהצהרת טראמפ". כלומר על פי גלאון, אם צאצאיהם של 75 דורות שחלמו על שיבת ציון מאז חורבן בית שני זוכים סוף־סוף לכך שהמדינה החזקה בעולם מכירה בזכותם על עיר הבירה שלהם, אז צריך לוותר על ההישג הזה כי הוא עלול להרגיז כמה סכינאים צעירים וחמומי מוח.
כאילו ללא הצהרתו של טראמפ היו איסמעיל הנייה והשייח' ראאד סלאח קוראים לצעירים הפלסטינים לצאת לסדנת ויפאסנה במקום ליום זעם. רבים פוטרים את גלאון בכך שהיא יו"ר של מפלגה שולית שאינה מייצגת ציבור גדול בישראל, אבל השוליים של היום הם המרכז של מחר. מי שמתעלם מהתבטאות כזו ששורשה העמוק הוא התנכרות לקשר העתיק שלנו לירושלים ולסיבה האמיתית להימצאותנו בארץ, מאפשר בסופו של דבר גם את החידוש המזעזע של השבוע הזה: השמאל הישראלי הקיצוני, הדור הבא. ישראלים יהודים שנושאים בלב תל אביב שלטי ענק נוצצים של תמיכה ב־BDS וקוראים: "פלסטין תשוחרר מן הים עד הנהר", "לא נמית ולא נמות בשביל הציונות" או "משטר גזע = שחיתות".
מופע האימים הזה התרחש בהפגנות המתקראות "מצעד הבושה". מארגני ההפגנה אומנם ניסו לצייר אותה כהפגנה א־פוליטית ספונטנית, שכל עניינה הוא מלחמה בשחיתות ואף קראו לאנשי ימין להגיע, אבל למעשה מדובר בהפגנות שמאל מאורגנות וממומנות, מבית מדרשם של מני נפתלי ואלדד יניב, שאיש מהם לא דאג להסרת השלטים בזמן אמת.
רק לשם ההשוואה: בשעתו נזעקו הימין והציונות הדתית להוכיח שהכרזה המפורסמת של יצחק רבין ז"ל במדי אס־אס בהפגנת הימין בכיכר ציון ב־1995 הייתה עבודה של שב"כ. זה לא עזר ועדיין הם מואשמים בהסתה מבית שמפניה. אבל מהקריאות להשמדת המדינה הציונית הגזענית אף אחד ממארגני ההפגנה לא טורח אפילו להתנער.
לא קלה דרכנו
ולא רק זה. לאחרונה אלדד יניב מתרשל בניסיונו להתחפש ללוחם נטול פניות בשחיתות ולהסתיר את המניע העיקרי שלו: השתייכות לחלק הרדיקלי ביותר של השמאל, בעל רצון אוטומטי להחלפת ממשלת הימין. הנה למשל ציוץ התמיכה שלו בארגון שוברים שתיקה: "אבנר גבריהו ומיה בנגל ומיכאל ספרד ודין יששכרוף אחד שנלחמו, ויולי נובק שאף פעם לא ויתרה. תלמדו מהם לא לוותר אף פעם כשאתה צודק".
ברור גם שאלדד ונפתלי ויו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, שקרא להצטרף להפגנה, ממש לא מתעניינים בנגע השחיתות. הצחקתם את פואד אליעזר ואריק שרון ז"ל ואת אהוד אולמרט ושמעון שבס יבדל"א. הצחקתם גם את תנועת "דרכנו", שתומכת בהפגנות ומימנה להן פרסום. אותה תנועה שאינה אלא גלגול חדש של "קול אחד" ו"V15", וששיטותיה לנסות להחליף את השלטון בארץ באמצעות בעלי עניין וכסף זר כבר נדונו לא אחת בתקשורת.
הוכחות לקשר בין "דרכנו" ל"קול אחד" ול"V15" ניתן למצוא בשפע. פולי ברונשטיין, לשעבר מנכ"לית "קול אחד", מנהלת כיום את "דרכנו" והייתה מבכירי "V15". ואתר "מידה" בדק ומצא שעמוד פייסבוק של "V15" החליף את שמו ל"דרכנו".
ואיך קרה שלא שמעתם על כרזות ה־BDS מההפגנה בתל אביב והארץ לא רעשה מססמאות השטנה שנקראו במלוא גרון בכיכר הבימה? ובכן, מתמלילי השיחות שהודלפו במסגרת חקירות נתניהו ונוני מוזס בתיק 2000 אנו למדים שהתקשורת הישראלית הלכה במשך שנים בחושך, ולא במקרה. "צריך לסובב את הספינה", אמר מוזס בעצמו. כלומר, לספינת התקשורת הישראלית או לפחות ל"ידיעות אחרונות", יש כיוון הפלגה ברור: שמאלה. לכן אירוע מזעזע כזה של הסתה ושנאת ישראל בכיכר העיר לא יזכה לסיקור אם המסיתים והשונאים הם אנשי שמאל ובכוחו של הפרסום להבאיש את ריחו של קמפיין ממומן להחלפת שלטון הימין.
בניסיון להצדיק את ההתעלמות טענו גורמי תקשורת שמי שהחזיק את השלטים "אינו מייצג" את באי ההפגנה. אבל בעיני אותם עיתונאים דף קטן שמוחזק בידיו של מושתל שב"כ בלב הפגנת הימין, מייצג נאמנה את כל אנשי הימין. מה אגיד לכם? כשחושפים את הפרצוף האמיתי של חלק מהעומדים מאחורי ההפגנות, ניתן לפרגן להם על דבר אחד: הם בחרו למיצג השווא שלהם שם הולם - "מצעד הבושה".