למה ההפגנה שתתקיים בכיכר ציון במוצאי השבת הקרובה הנה חשובה כל כך? כי היא מייצגת משהו חדש שקורה כאן, בין הקצוות הברורים מאליהם. בקצה אחד נמצא ראש הממשלה בנימין נתניהו. אותו נתניהו שצדק כשאמר על אולמרט שלראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות משתנים סדרי העדיפויות, ולכן אין לו מנדט להמשיך לקבל החלטות גורליות. אותו נתניהו שצדק גם כשאמר שצריך להגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, כי מה שלא תעשה בקדנציה הראשונה - תעשה בשנייה, ויותר מזה לא צריך. התובנות שהיה בטוח בהן בעבר התהפכו ב־180 מעלות, כי נתניהו תקוע עמוק כל כך במאבקו האישי, שהוא לא מצליח לראות את מה שקל לראות מבחוץ. רק שבאופן אירוני, מי שמפריע גם הוא לחלק מהציבור לראות - נמצא דווקא בקצה השני.
אנשים מהמרכז הפוליטי, ובמיוחד מהימין, שרוצים להביע את מחאתם על שנתיים וחצי של שלטון שהתבלט בעיקר בניסיונות להעביר חוקים שיקלו על חקירה שמתנהלת נגד מי שעומד בראשו, רואים את הפרצוף של אלדד יניב ולא מסוגלים לקחת בזה חלק. זו מהות ההפגנה במוצאי שבת - בעד שלטון החוק ומוסדותיו, בעד המאבק בשחיתות ובעד האיזונים והבלמים במדינה, אבל לא במחיר של שינוי תפיסה.
הלגלוג של נתניהו וממשלתו על מוסדות המדינה חצה קו מסוים. במיוחד שלשום, כשנתניהו טען שבכל מקרה מעל 60% מהמלצות המשטרה נזרקות לפח. יש גבול לכמות הזלזול שאפשר לבלוע, גם מאדם שמייצג את הדרך הפוליטית שלך. הרי המשטרה היא באחריותו של ראש הממשלה כבר קדנציה שלישית ברציפות. רק שנתניהו הלך רחוק מדי, בלי משים מבקר את עצמו, וכבר לא רואה את מה שפעם היה לו ברור כל כך.
אבל בדיוק כמו נתניהו, גם בהפגנות בפתח תקווה וברוטשילד מוכרים סיסמאות שקשה לקנות, אלא אם אתה אוהד שרוף של המחנה. אם זה לא שמאל ולא ימין, למה מארגנים את זה אנשי שמאל שמניפים שלטים נגד הכיבוש? זאת גם הסיבה לכך שהרב שרלו, שהפגין אומץ כשבא לדבר בפני המפגינים, עורר חמיצות בקרב אנשי ימין.
מי ששם את האג'נדה שלו לפני טובת המדינה יוכל אולי לסחוף אוהדים עיוורים, אבל לא את השאר. עבור מי שאינו לוקה בעיוורון - האמת שקופה. כך מגלה נתניהו שאי אפשר להאשים בכל דבר את השמאל, כי יש לזה גבול.
כך מגלים גם שונאי נתניהו המושבעים שלא מצליחים לסחוף אחריהם את כולם. הם לא מודעים לכך שטובת המדינה מניעה אותם פחות משמניע אותם הרצון העז להחליף את השלטון, כי הם תקועים כל כך עמוק בשנאתם.
לפעמים לאמת לוקח זמן, אבל היא יוצאת. ההפגנה בירושלים במוצאי השבת הקרובה היא סדק בסכר, תוצאה של עיוורון בשני הקצוות. מצד אחד, ממשלה שחדלה לראות את המיאוס בציבור ומקוממת גם חלק מהימין שאותו היא אמורה לייצג. מהצד השני, אינטרסנטים אופוזיציונרים שיוצאים בצדק נגד ההתנהלות, אבל מנסים לדחוף בהזדמנות זו את האג׳נדה הפוליטית שלהם. לכן ההפגנה הזו חשובה כל כך. כמו רבים בציבור, היא לא פה ולא שם. היא מייצגת את תחילתו של זרם אחר, שמחלחל דרך סדקי הסכר ומתישהו יפרוץ אותו.