בשבועות שחלפו מאז שכתבתי לראשונה שבנימין נתניהו צריך לפנות את מקומו, התחיל תהליך. למרות שלל הגידופים ששלחה לעברי לשכת ראש הממשלה, הצטרפו עוד אנשים מהמחנה הלאומי למהלך והתייצבו נגד חרפת החיפוי האוטומטי על המנהיג.
זה לא קרה בשולי המחנה, אלא דווקא בתוך המעגלים האידיאולוגיים ובעלי היושרה. בד בבד, מובילי ההפגנות ברוטשילד ותומכיהם בתקשורת, אימצו בשקיקה את הביקורת מימין על נתניהו ומאז הם ממנפים אותה באינטנסיביות לצורכי המאבק המגמתי שלהם. רק בשבוע האחרון הוזמנתי לשורה של ערוצי טלוויזיה כדי לדבר על המחאה נגד נתניהו. לכולם סירבתי בגלל תחושה של מגמתיות וחריגה מפרופורציות. במקביל, לא אעלה על דעתי להצטרף לרב שרלו ולהגיע להפגנות ברוטשילד. הפגנות שאומנם נושאות את שם המלחמה בשחיתות, אבל הן עצמן השחיתות בהתגלמותה.
אין ספק שבין הצועדים ומניפי השלטים יש הרבה אנשים תמימי דרך. אבל מי שמובילים את ההפגנות הם פרובוקטורים וספינאים, שבינם לבין המלחמה בשחיתות אין כלום. דווקא דרך המאבק שלהם מושחתת מהיסוד, כי הם עושים שימוש בטוהר המידות כדי להגיע למטרה שונה בתכלית.
ראש וראשון בהם הוא אלדד יניב, מי שהעיד על עצמו שיש לו חלק משמעותי בהשחתה של הפוליטיקה הישראלית, שסיפר כי היה הכבל המחבר בין ההון, השלטון והעיתון, מי שהודה שצריך יהיה להעמיד לדין אנשים כמוהו, ושכאשר הניצחון עמד לנגד עיניו הוא כיבה את המצפון שלו לחלוטין. אלדד יניב לא השתנה, הוא בסך הכל מצא נוסחה נכלולית מבטיחה להפלת הקואליציה הנוכחית.
גם הפוליטיקאים מהשמאל שרוכבים על עגלת ההפגנות, רחוקים מניקיון כפיים. החל באהוד ברק, ממצטייני האופורטוניזם הישראלי המודרני, וכלה בבוז'י הרצוג. שניהם כוכבי פרשת העמותות, שגרמה להשתלטות מפלגת העבודה על השלטון בדרכים מושחתות בפני עצמן. ההפגנות ברוטשילד הן הפגנות שמאל טהורות, העושות שימוש ציני בשם המאבק בשחיתות. די להביט בכרזות ובססמאות שנישאות בשדרה מכל עבר, מפליטים ומתווה הגז ועד הכיבוש. אין כאן "שורת המתנדבים" מודרנית, אלא ספין אחד גדול של השמאל.
במקביל, ההתמסרות של מרבית אמצעי התקשורת לקידום רוח רוטשילד, מגונה ומגמתית. כמו בימי המחאה החברתית, כמו במסע "מושחתים, נמאסתם" של 1992, התקשורת בונה את אלדד יניב וחבורתו ועושה להם את העבודה. כלי תקשורת מסוימים מעצימים את ההפגנות ללא פרופורציה, מתוך פוליטיקה בלתי עיתונאית בעליל.
ועדיין, אדם ישר לא יכול לעמוד מנגד. אי אפשר לשתוק מול ראש ממשלה שמקבל מאות אלפי שקלים ממיליארדרים ומנסה לשכנע אותנו שאין בזה כלום. לא ניתן להחריש לנוכח יוזמות חקיקה שכל מטרתן לחלץ את נתניהו וכמה מנושאי כליו, בעוד הוא עצמו מונע חקיקת חוקים ועשיית מעשים שיגשימו את ההתחייבויות שלו לבוחרים. לא צריך להסכין עם הדרך המושחתת, לא פחות מכך, שבה נוהג נתניהו בבוחריו ובתומכיו. שוב ושוב הוא מתחייב למדיניות ולמעשים, לפני ואחרי בחירות, רק כדי להפר בשיטתיות כל הבטחה וכל עיקרון אידיאולוגי.
השבוע יזם יועז הנדל הפגנה נגד השחיתות במוצאי שבת בירושלים, והזמין גם אותי להשתתף ולנאום. כשנכתבות השורות הללו, עדיין לא ברור לי אם מחאה לא ממוקדת בכיכר ציון היא המתווה הנכון. מה שברור הוא שהגיע הזמן לעורר את מנזר השתקנים של הליכוד והקואליציה. זו העת שבה על השרים וחברי הכנסת לומר לנתניהו: עד כאן. לא רק שאתה מתנהל בצורה פסולה שגורמת נזק למדינה, אם לא תפנה את הכיסא עכשיו אתה עלול להטביע את ספינת המחנה הלאומי כולה. אף על פי שמרבית הציבור סולד מהדרך של מחנה השמאל, דרך רוטשילד, במעשיו הנוכחיים נתניהו עוד עלול להעלות את אלדד יניב לשלטון.
המחדל האוסטרי
מי שזקוק לעוד הוכחות למדיניות הזגזגנית של נתניהו, יעיין בתגובה של ראש הממשלה להקמת הממשלה החדשה באוסטריה. תגובה שהגיעה זמן קצר אחרי האור הירוק שנתן ראש הליכוד להסכם שיתוף פעולה אנטי־ישראלי עם האיחוד האירופי.
באוסטריה נפל דבר השבוע: הוקמה ממשלה חדשה בראשות סבסטיאן קורץ הצעיר, בשותפות עם מפלגת החירות. ראש מפלגת החירות, היינץ כריסטיאן שטראכה, מונה לסגן הקנצלר וגם משרדי החוץ, הפנים וההגנה יופקדו בידי המפלגה שלו. והנה, ראש ממשלת ישראל הנחה את משרדי הממשלה לא לשתף פעולה עם השרים ממפלגת החירות ולעמוד בקשר רק עם הדרגים המקצועיים במשרדים בווינה. וזאת מכיוון שבעבר הרחוק, בתקופת יירג היידר, היו למפלגה סממנים ניאו־נאצים. בכך ממשיך נתניהו לאמץ את הקו המסורתי של משרד החוץ, בניגוד לעמדת מרבית חברי המפלגה והקואליציה שלו. וחשוב מכל - בניגוד לעובדות ולהיגיון.
לפני כמה שנים נפגשתי עם משלחת של מפלגת החירות בראשות שטראכה, שהגיעה לביקור בארץ הקודש. שטראכה יצא מעורו כדי להפגין תמיכה בישראל ובעמדות של הקואליציה הנוכחית. הוא גם עשה מה שמנהיגים אירופים לא מעלים על דעתם וביקר בהתיישבות ביו"ש, ביקור אוהד וסימפתי. שלוש פעמים ביקר שטראכה בארץ בשנים האחרונות, התעמק ב"יד ושם" והפגין עמדות פרו־ישראליות, בניגוד לכל יתר הממשלות האירופיות. הוא עשה מאמצים כבירים להתנער מהעבר הלא סימפתי של המפלגה שלו, וגם ניכש מעת לעת עשבים שוטים שנותרו בערוגות פעילי החירות. רק לאחרונה הצהיר שהוא תומך בהעברת השגרירות האוסטרית לירושלים.
שנים מנסים לשכנע את שר החוץ נתניהו לחמם את הכתף הקרה שישראל מפנה למפלגה האירופית הזו, ששינתה את עמדתה כלפי העם היהודי ומדינת ישראל מהקצה לקצה. אלא שנתניהו, שבוי בידי עיוות ואיוולת של פקידים במשרד החוץ וגורמים מסוימים בקהילה היהודית בווינה, ממשיך כדרכו להתקפל מול הפקידות הישראלית וההנהגה האירופית העוינת.
בה בעת, רק לפני כשבוע אישר נתניהו נוסח החלטת ממשלה שיאפשר חתימה על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, שלא יחול על יהודים מעבר לקו הירוק, גם בירושלים. זהו הסכם למימון מיזמים, שמכיר דה־פקטו בעמדה האנטי־ישראלית של האיחוד האירופי, זו שחותרת תחת מדיניות ממשלת ישראל והכרעת הבוחרים. כך שוב מתקפל ראש הממשלה מול העוינות של משרדי החוץ האירופיים המובילים, אלו שהתייצבו רק עכשיו בעזות מצח נגד עמדת הממשל האמריקאי סביב ההכרה בירושלים כבירת ישראל.
ראש הליכוד מגלה זה שנים מורך לב נוכח החתרנות האירופית בתוך שטחי ישראל. הוא מבליג אל מול התמיכה האירופית המסיבית בארגונים אנטי־ישראליים שפועלים בתוך מדינת ישראל ומשנים את פני החברה. הוא מסכין עם סיוע אירופי עז מצח להשתלטות ערבית על שטחי C. ועכשיו הוא מחרים את השרים הכי פרו־ישראלים באירופה, מי שעצם עלייתם לשלטון יכולה לסמן רוח אירופית חדשה.