מה שמתחולל בעזה בשבועות האחרונים הוא לא פחות ממדהים. "אפקט טראמפ" אומנם עוד לא מאחורינו, והשורות האלה נכתבות לפני יום זעם נוסף שנקבע לשישי, אבל העובדה שחמאס יוצא מגדרו בימים האחרונים כדי למנוע ירי על ישראל מעניקה ציון מרשים להרתעה הישראלית. עשרות פעילים סלפים נעצרו בעקבות ירי הרקטות בשבוע האחרון, ועל פי השמועות בעזה - הזמן בכלא לא עובר עליהם בנעימים.
חמאס מפגין איפוק לא רק לנוכח הצהרת טראמפ והגורמים הרבים שמדרבנים אותו להגיב עליה באלימות. התנועה גם איבדה ארבעה מאנשיה בחודשיים האחרונים: שניים בהתקפות חיל האוויר ושניים במנהרה של הג'יהאד האסלאמי בסוף אוקטובר. בנוסף, חמאס רואה את המקדחים הרבים שפועלים סביב הרצועה ומבין כבר שהוא עומד לאבד את כל המנהרות ההתקפיות שחפר בעמל רב לשטח ישראל. יחסית לארגון שמתיימר להוביל את המאבק - ההבלגה אל מול כל אלה היא לא טריוויאלית.
את הלחץ הגובר בתוך הזרוע הצבאית להגיב ולפעול הם מנסים לשחרר ביהודה ושומרון. שם הם מעיזים להלך על הסף בסיכון גבוה: מי שמארגן חוליה בכפר תל לחטוף ישראלי בחנוכה חייב להביא בחשבון שחטיפה כזאת תוביל למלחמה בעזה. ועדיין, הרושם הוא שכניסתו של יחיא סינואר להנהגה, בניגוד למצופה וכפי שכבר נכתב כאן, ממתנת את חמאס. סינואר, אויב מר של ישראל, מסתמן כהרבה יותר זהיר ממוחמד דף וכמי שלא רוצה להוביל את חמאס לאבדון.
במצוקתו, נצמד חמאס להסכם הפיוס הריק מתוכן עם פת"ח, אף שההסכם הזה לא הניב לו עדיין שום פרי. אבו מאזן יחד עם המצרים מעביר את חמאס סדרת חינוך, אבל מתישהו, ולא בעוד הרבה זמן, יקרוס הפיוס הפיקטיבי הזה ואז שוב תיווצר לישראל ההזדמנות לפצל בין שתי הישויות הפלסטיניות. הקבינט לא השלים את הדיון שהתנהל בקיץ על רעיון הנמל בעזה: עם התמיכה הקיימת של שרי הבית היהודי יכול נתניהו להוביל כאן מהלך שיעלה את יחסינו עם עזה לפסים חדשים, ויפצל את המיתוס של עם פלסטיני אחד בשתי הטריטוריות. הסיכון במהלך כזה נמוך ופוטנציאל הרווח - הן המדיני והן הביטחוני - אדיר.
ההשפלה של כולנו
בעוד ההרתעה האסטרטגית של ישראל יציבה - מול חמאס, חיזבאללה וגם אסד - הזכיר לנו הסרטון מנבי צאלח את מה שכולנו יודעים: ברמה האישית, ללובשי המדים שלנו, באשר הם, אין שום כוח הרתעה. לראות את המ"פ האציל סופג סטירה מהפרובוקטורית הקטנה כאב כאילו חטפנו כולנו את הסטירה. הוא לא ילד, אבל הוא של כולנו.
יש חוט מקשר בין היד המונפת של עהד תמימי לנוער שמנקב צמיגים של צה"ל ביצהר, לשוטר שנגרר לחקירה על שהעז לחבוט בחרדי שחסם כביש ולראש הממשלה שבהבל פיו מבטל את עבודת המשטרה. כבר שנים שאנחנו מסרסים את כל ארגוני האכיפה שלנו. "אנחנו" זו גם התקשורת שעטה על המשטרה שהעזה לסמן עצורים חרדים שסירבו להזדהות, ובאותה נשימה לועגת לחולשת המשטרה.
לא רק שנטלנו את המורא מנציגי החוק - אנחנו גם מאפשרים לזלזל בהם, וזה פסע לפני אנרכיה. איפוק הוא ערך חשוב לכל אדם ובוודאי למי שהופקד בידיו כוח. אבל המדינה מפקידה כוח בידי ארגונים כדי שיאכפו ערכים חשובים לא פחות. הפעלת כוח בידי נציגי החוק חייבת להיות מרוסנת ומידתית, אבל אם נשלול מהם את הכוח - תישלל גם עליונות החוק.
אין לי ביקורת על התנהלותו של אותו קצין מגבעתי שפעל על פי מיטב שיקול הדעת שלו. בתחקיר הוא טען שהמגע עם הנערות לא נחשב בעיניו כאירוע, והוא היה מרוכז כולו בטיפול בהפרת סדר שאיימה על חייליו. גם אם בעיניו האירוע לא היה מסעיר, אני מצפה ממפקדיו שיבהירו לו שאסור שלובש מדים יושפל בסטירה ולא יגיב. ההשפלה היא לא רק שלו - היא של כולנו.
אין לי ספק שבראשו של הקצין חלפה המחשבה להגיב, כמו שאין לי ספק שהוא גם זכר את כל המקרים שבהם הוענשו מי שהעזו להגיב. מחנה שלם כבר מכתיר אותו כנכס של ההסברה הישראלית, אבל העולם אדיש לאירוע הזה. מי שהפנים את המסר הוא העולם הערבי שראה קצין ישראלי סופג סטירה מילדה ולא מגיב. כל הורה יודע שאם יבליג על אירוע כזה יאבד כל סמכות מול ילדיו.
אני לא קורא לשחרור כל רסן ולהתנפלות אלימה על הנערה. האירוע היה צריך להסתיים כשהיא אזוקה בג'יפ בדרך למעצר ולא אחרי ארבעה ימים. לובשי המדים שלנו יכולים לספוג קללות ונאצות, אבל מי שמרים עליהם יד חייב לדעת שיהיה לזה מחיר, מידי. שנים של מדיניות הססנית נותנות את אותותיהן. צה"ל צריך להבהיר למשרתיו שהם לא יספגו השפלות, באותה נחישות שבה הבהיר לחיילים מדוע הוענש אלאור אזריה על מעשה שלא ייעשה. חייבים לתת להם את הכלים להתמודד.
הסיטואציה היא איומה. כחייל באינתיפאדה הראשונה, עוד טרם עידן המצלמות והסלולר, מצאתי את עצמי לא פעם מול אזרחים וילדים במצבים שאף אחד לא הכין אותי אליהם. מאז עברו 30 שנה, והיום אין שום סיבה שלא כל חיילי צה"ל יכירו ויפעלו לפי ההנחיה הברורה: מי שפוגע בחייל או שוטר - ייעצר ומיד.
כן, אנחנו עושים להם עוול. אנחנו לוקחים נוער נפלא שמתגייס להגן על המדינה ושולחים אותו לתפקידי שיטור מול אוכלוסייה אזרחית. מציבים בני 19 במחסומים להחליט אם האישה שמולם יולדת או מזייפת לידה, בלי שיהיה להם שום כלי להתמודד עם הסיטואציה.
אבל זו כבר בעיה קולקטיבית של כולנו, החברה הישראלית, שממשיכה להצביע למנהיגות שלא מציעה דרך אחרת. בגיל 70, הגיע הזמן להסתכל על עצמנו במראה ולהחליט, בלי קשר אם יש או אין פרטנר בצד השני, איפה מתחילה ואיפה נגמרת המדינה שלנו. על מה נילחם ועל מה אנחנו מוכנים לוותר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר