חלפו כמה שבועות מאז לגם עזרא "ברבוניה" מרמלשטיין את קוקטייל המוות בשווייץ, כשברקע שירים שהיו אהובים עליו ולצדו ברגעיו האחרונים ארבעה מילדיו ואחדים מחבריו. בבר של "ברבוניה" ישבו עשרות חברים, קליינטים קבועים ו"בנות הברבוניה" כשהם מקבלים דיווח שוטף על המתרחש במרפאה שבה אמור היה עזרא לסיים את חייו למרות התנגדותה של מזל, בת זוגו בעשרות השנים האחרונות, שניסתה לעצור אותו מלמות ב"מרפאת המוות" בשווייץ.
"אל תיסע לאושוויץ", התחננה בפניו ימים ארוכים ללא הועיל. והוא, למרות כאביו וסבלו הממושך, צחק למשמע הסירוס של השם שווייץ בהקשר שלו לאושוויץ. עברו כמה ימים עד שאפרו של עזרא גדל הממדים הגיע לארץ בכד חרס. חלק מהאפר הועבר לאשתו רותי, לקיבוץ כפר גלעדי שבו היא מתגוררת. רותי ואחיו ואחותו של עזרא רצו לעשות לאפרו קבורה בקיבוץ גן שמואל, אף על פי שעזרא רצה שאפרו יושלך לים. אחרי ימי אבל, ימים של בכי רב ושיחות עם כד האפר של עזרא, החליטה מזל, המכונה מזולה, לממש את רצונו ולפזר את אפרו בים.
ביום שישי הגיעו לנמל יפו בני משפחה, חברים ו"הברבוניות", כך מכונות המלצריות והברמניות של המסעדה והבר. הברבוניות הביאו זרי פרחים, ומזולה הגיעה עם הכד ושני בקבוקי וויסקי. הספינה שעליה היו אמורים הקרואים להפליג לים נתקעה בנמל בגלל קלקול במנוע. גולי הדייג ארגן ספינה אחרת, וכד החרס בידיה הרועדות של מזולה יצא להפלגה קצרה בנמל יפו.
בקצה המזח הצפוני עצרה הספינה, ומזולה בעיניים דומעות שפכה את אפרו של בן זוגה האהוב למים, ולאחר מכן השליכה את כד החרס שצף כמה שניות ושקע בעקבות האפר. "בנות הברבוניה" השליכו זרי פרחים למים. עזרא מרמלשטיין, האיש והאגדה ירדו למצולות הים.
הספינה חזרה למזח, והאנשים שהגיעו לאירוע התקבצו סביב מזולה, שמזגה להם וויסקי. הנוכחים הרימו כוסית "לחיי המתים", כמנהג האורחים ב"ברבוניה" בכל פעם שאחד החברים הלך לעולמו. ובשנים האחרונות היו הרבה כאלו. מזולה ביקשה מהנוכחים שקט והוציאה מהתיק שלה דף שלדבריה הגיע אליה באמצעות אחד החברים ממחזור הגיוס של עזרא ב–1963.
בשנת 2013, 50 שנה אחרי הגיוס, הוציאו החברים חוברת וכל מי שנותר בחיים התבקש לכתוב על עצמו. עזרא לא כל כך אהב את הרעיון, אבל הצליחו לשכנע אותו לכתוב. מזולה ביקשה שמישהו יקריא לנוכחים את מה שכתב עזרא על עצמו, וקריין גלי צה"ל בעבר אלי ישראלי התנדב, והקריא:
"נולדתי בקיבוץ גן שמואל ב–28.10.1943. ילדות: גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. לא הייתי חניך למופת, אבל נשארתי שמאלן שפוי. כבר אז הייתי יותר מדי עצמאי והמסגרות הכבידו עלי מאוד. למזלי, גדלתי עם קבוצת בנים שובבים ומילאנו את החיים שלנו בתעלולים ובמעשים אסורים, והלימודים היו רק ברקע.
"אחי הגדול נדב היה שחיין מצטיין, אלוף הנוער בזמנו, ואני הלכתי בעקבותיו והפכתי להיות שחיין מבטיח כבר מגיל צעיר. הגעתי למקומות הראשונים בארץ בסגנון חתירה ופרפר, והוזמנתי למחנות אימונים בארץ ובחו"ל.
"צבא: בשנת 1961 התגייסתי לצבא למחלקת בני המשקים של הנח"ל, לתפקיד הדרכה. את הטירונות עשיתי במחנה 80. משם עברתי לשבטה לקורס מ"כים ומשם לבסיס הדרכה, לקורס קצינים. שֵרתי בנחל המוצנח וחזרתי למחנה 80 להדריך טירונים. אז גם פגשתי קצינה חמודה, רותי גורלי מכפר גלעדי. האהבה פרחה והתחתנו בשנת 1964. הבאנו לעולם חמישה ילדים והתווספו תשעה נכדים. מילואים עשיתי בעיקר ביהודה ובשומרון והשתתפתי במלחמת ששת הימים. לא הייתי חייל גיבור".
"עיסוקים: לאחר נישואי עם רותי עברנו לגור בקיבוץ גן שמואל, שם עבדתי במדגה של הקיבוץ. ההשתלמות הבאה שלי בחיים הייתה כשעברתי לקיבוץ של אשתי רותי, שם קיבלתי קורס מתקדם בשתייה והייתי חניך מצטיין. גם בכפר גלעדי עבדתי במדגה, עד שהחלטתי לחפש שינוי. עברנו לחיות במושב עין יהב. שנתיים וחצי הייתי חקלאי וגידלתי מלפפונים. מיציתי ועברנו לכפר ורבורג לתקופה קצרה ומשם חזרה לכפר גלעדי. כך נדדנו עד שהבנתי שהדייג שמגדל דגים רוצה לא רק לדוג אותם אלא גם לעשות מהם מטעמים. ואז התחלתי את קריירת המסעדנות שלי בתל אביב".
"בשנת 1983 הקמתי את המסעדה הראשונה שלי, החוף המערבי על חוף יפו–תל אביב. הייתה הצלחה מסחררת. כל כך הסתובב לי הראש שהלכתי והקמתי מסעדה נוספת, את התק"ם ברחוב מונטיפיורי. כולם אכלו ונהנו, רק העירייה לא אהבה אותי ונאלצתי לברוח צפונה. הקמתי מסעדת דגים במטולה, בקריית שמונה וברמת השרון, ולבסוף הקמתי את מסעדת הדגים 'ברבוניה' ברחוב בן יהודה. ביחד עם בת זוגי החדשה מזל הגדלנו את המסעדה לשתי מסעדות ובר, וזה עובד כבר למעלה מ־20 שנה".
"לאחרונה קיבלתי פרס על מפעל חיים. אמרתי להם שאני לא שף ואני לא טבח ואני לא ברמן ואני לא יודע כלום. 'ברבוניה' זה מקום מפגש כמו בית כנסת, אבל לא כשר. על הבר אני פוגש את כל החברים שלי וכל מי שטוב לו לשתות, לאכול, לדבר ולשמוע מוזיקה טובה".
אלי ישראלי סיים להקריא. סקרן אחד שאל מישהו מהנוכחים: "מי זה הבן אדם שדיברו עליו?". "זה", השיב הנשאל, "היה כבוד הרב עזרא מרמלשטיין מקהילת בלנטיין. צדיק ידוע שעשה מצוות ומעשים טובים, איש של שלום ורעות, אחווה ואהבה". הסקרן שנראה קצת תמהוני, המשיך לחקור ושאל איפה משתטחים על קברו של הצדיק. הנשאל איבד את הסבלנות והשיב: "לך ישר, תפנה שמאלה, תגיע עד קצה המזח ותקפוץ למים".