שקד העזה לנסות לסיים את שלטון הדיקטטורה השיפוטית בישראל

מדענים חלוקים בשאלה מיהו בעל החיים בעל כושר השרידות הגבוה ביותר בטבע. הקדמונים סיפרו על הלטאה הפלאית, הסלמנדרה, שאין האש שלטת בה. טוענים שדרקון קומודו קיים כבר 150 מיליון שנה, והקיימן השחור - מין תנין - אולי אפילו 200 מיליון שנה. הם נדירים למדי, ונמצאים בסכנת הכחדה כבר מיליוני שנים, ובכל זאת - שורדים. המדענים תולים שרידות זו ביכולות המופלאות של אותן לטאות גדולות להסתגל לשינויים סביבתיים קיצוניים ולהתמודד בהצלחה מול כל איום או סכנה.
 

כל המדענים טועים, כמובן. הדמוקרטיה הישראלית אולי אינה עתיקה כל כך, אך כושר שרידותה מופלא, כנראה יותר מכל מה שמוכר בטבע. כי מאז שאני זוכר את עצמי מאיימים עלינו שהיא בסכנה איומה ונוראה. בלא הרף קמים להכחיד ולהכרית אותה, משמידים אותה בחקיקה, מקצצים בה בנאומים, מרוקנים אותה מכל תוכן בהחלטות ממשלה. מאות אירועים של "יום שחור בתולדות הדמוקרטיה הישראלית" צוינו כבר, אלפי פעמים הכריזו פוליטיקאים על "סוף הדמוקרטיה". ובכל זאת - היא קיימת ומשגשגת.
 

רוב הפטפוטים הנבובים הללו על "סופה של הדמוקרטיה הישראלית" באים מבית מדרשו של השמאל האולטרה־ליברלי, והם נועדו בעיקר לחפות על היעדר נימוקים משכנעים יותר בוויכוח על האיזונים הדרושים בין הרשות השופטת והמחוקקת בישראל. האיזונים שהיו קיימים בישראל בין בית המשפט העליון והכנסת הופרו בהפיכה החוקתית שחולל נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק.

ההפיכה הזאת לא הייתה כרוכה כמובן בשפיכות דמים ישירה (דם רב נשפך רק כתוצאה מפסיקותיה), אבל זו הייתה, כמו כל הפיכה, חד־צדדית, כוחנית, ויצרה מצב של עריצות אליטה שבחרה בעצמה, והשליטה עצמה בכוח הפחד מפניה. פחד מפני חיסול פוליטי. שר המשפטים יעקב נאמן ע"ה, שלימים יחבר טיוטה ל"חוק יסוד החקיקה", יורט בידי הכנופיה בשנת 1996 שמנעה את מינויו לשר משפטים. כך טרפדה הכנופיה את מינוים של רפאל איתן ואביגדור קהלני (לשרי המשטרה) ושל רובי ריבלין (לשר משפטים). 
 

שלטון הדיקטטורה השיפוטית בישראל, שכונתה בפי רבים "כנופיית שלטון החוק", החל לפני 25 שנה. אבל לאחרונה נבעו סדקים בחומת הפחד. והנה באה השבוע שרת המשפטים איילת שקד, והעזה לפרסם את תזכיר "חוק יסוד: החקיקה", בניסיון להשיב את האיזון שהופר. להחזיר את הבכורה לריבון האמיתי - לאזרחי ישראל. וצפו פגיעה: הכנופיה תנסה להוריד אותה.

 

תזכיר החוק שהוגש השבוע קובע כמה דברים פשוטים וחשובים. הכנסת תוכל לחוקק חוקי יסוד רק ברוב של 61 בכל שלוש הקריאות. והקריאה השלישית תיעשה בישיבה מיוחדת של הכנסת שתוקדש לעניין חשוב זה. אי אפשר לשנות חוק יסוד באמצעות חוק רגיל, אלא רק בחוק יסוד אחר. אפילו תקנות שעת חירום אינן יכולות לשנות או לבטל חוק יסוד. בית המשפט העליון לא יוכל לפגוע בחוקי יסוד, אך הוא יוכל לפסול חוקים רגילים. בכך מעגן החוק הזה לראשונה את מה שבית המשפט עושה בפועל מתוך הפרשנות שלו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אבל מעתה ואילך יוכל בית המשפט העליון לפסול חוקים של הכנסת רק ברוב של שני שלישים מחברי הרכב רחב של תשעה שופטים. והכנסת תוכל לשוב ולאשר חוק שפסל בית המשפט העליון, לתקופה של חמש שנים (עם אפשרות הארכה) רק ברוב מיוחד של 61 מחבריה (יעקב נאמן הציע בשעתו כי לכך יידרש רוב של 70 ח"כים בקריאה השלישית).

 
המטוטלת מבקשת לשוב אחורה

אני סוחר רע מאוד. פוליטית כנראה נכון היה לי יותר לצרוח שהחוק, שעדיין מאפשר לבית המשפט העליון ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת - מהווה כניעה מחפירה ללחצי השמאל. היטב ידוע לי כי אם אברך על הנוסח הזה - תהא בכך "הוכחה" בעיני השמאל כי החוק יצא מבית מדרשו של "הימין הקיצוני", והוא כמובן פאשיסטי, גזעני, ומהווה מכת מוות סופית ומוחלטת לדמוקרטיה הישראלית. אבל מתוך שאני נמנע מלשחק על פי חוקי המיקוח הפוליטי המקובלים - אומר בפשטות כי החוק נראה לי הגיוני ומאוזן.
 

ואכן: לא עברו חמש דקות מרגע שפורסם התזכיר - והשמאל החל לצרוח "סוף הדמוקרטיה", כהרגלו. רשימת הצווחנים מוכרת וצפויה מראש, ואין באמת צורך לפרט אותה. מכל מיני גופים ועמותות שמינו עצמם כשומרי החותם של הדמוקרטיה הישראלית (על פי הפרשנות השמאלנית ביותר בספקטרום), דרך חלק משרי המשפטים בדימוס ושופטים לשעבר ועד לאחרון חברי הכנסת מהשמאל הציוני והפוסט־ציוני. ואין להתפלא על כך, וגם אי אפשר לבוא אליהם בטענות. כי החוק עלול לסכן את אחד המבצרים האחרונים שהם עדיין שולטים בו, בניגוד לכללים הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר. 
 

רוב העם נמצא במה שמוגדר "ימין". אבל מערכות המשפט, האקדמיה וחלקים ניכרים מן התקשורת - עדיין מוחזקים בידי השמאל. והנה מנסה הריבון, העם, באמצעות נציגיו הנבחרים בכנסת, להשליך מעל גבו את החטוטרת של הדיקטטורה השמאלנית ולהשיב לו את ריבונותו. אז איך לא יתעצבנו? למה לא יזעקו חמס? 
 

ורק בלילה, בשקט, בחושך, אומרים לעצמם הישרים שבהם - כי במו ידיהם הביאו על עצמם את התיקון החשוב הזה. אם לא היו שיכורי כוח, אם לא היו אצים לבטל כל כך הרבה חוקים של הכנסת, אם לא היו להוטים להוכיח כי הם חזקים מהממשלה, עליונים על הכנסת, בזים לרצון העם - אולי היה החוק החשוב הזה נדחה בעוד שנים אחדות. הם יודעים כי במו ידיהם הגדישו את הסאה, והמטוטלת מבקשת לשוב אחורה.
 

איני משלה את עצמי. הם לא יוותרו. הם ינסו למנוע את חקיקת החוק החשוב הזה. הם יפעילו מכבש לחצים אדיר על משה כחלון ומפלגת כולנו, הנתפסת בעיניהם כחוליה החלשה במערכת. אולי גם יאיימו, בגלוי ובסתר, על המחוקקים. ישלפו מהארון שלדים אמיתיים או מדומים, כאשר עשו לנאמן, לרפול, לקהלני, לריבלין. אולי יבטיחו לנתניהו, בגלוי או בסתר, כי יקלו עליו בחקירותיו או במשפטיו. שום מעשה נבלה כזה אינו זר להם. הרי אחרי ככלות הכל - זה לא משחק. זו לא הדמוקרטיה, טמבל. כאן מדובר בשלטון. על דברים כאלה לא צוחקים.