ברוכים הבאים לעונה החדשה של מסע הציד נגד נשיא המדינה, פרק מי-יודע-כמה. אז עכשיו השיימינג הגועש סביב ראובן (רובי) ריבלין קשור בנאומו אתמול על הרשתות החברתיות וההפגנות. החבורה הקבועה האורבת ביציאה מבית הנשיא בירושלים עם קילשונים, מצ'טות וגרזנים, הסתערה עם שחר. 'הנשיא קורא לציבור להצטרף להפגנות של אלדד יניב ומני נפתלי', זו הייתה הבשורה, השקרית כמובן, וכל השאר היסטוריה.
האזנתי שוב לנאום. לא דובים, לא זבובים. מדובר בכנס לחינוך ודמוקרטיה ודבריו של ריבלין תאמו לחלוטין את ההוויה הדמוקרטית, חופש הדיבור, חופש המחאה וכל שאר השיקוצים הדמוקרטיים הללו. הוא דיבר על מודעות חברתית, על "הפגנות נגד ובעד", במפורש, גם נגד נתניהו וגם בעדו, אפילו על קמפיין "מי טו", והדגיש עד כמה חשובה מעורבות האזרחים בחיי מדינתם וניסיונם להשמיע קול ואולי להשפיע.
מעניין שבראש מצעד הדוקרנים שמסתער (שוב) על ריבלין מנהלים האנשים בעצם הימים האלו ממש קמפיין נגד סגירת ערוץ הטלוויזיה שלהם, קרי ערוץ 20. אגב, אני נגד סגירתו. מתפרנסים שם אנשים ונשמעים שם קולות חשובים. אבל איך אפשר לדרוש בזכות חופש הביטוי, הדעה, הצעקה והמחאה ערב אחד, ולמחרת להסתער על הנשיא שאמר את אותם הדברים בדיוק? נדמה לי שגם במחאת רוטשילד יש תמימות דעים שלא צריך לסגור את ערוץ 20. למה אין לחברים המצוינים שם יכולת להתגבר על יצרם מדי פעם, לקחת איזה פסק זמן מההוראות הניתכות עליהם מ"בלפור" ולנסות להירגע? מתי הם יירגעו, כשמשהו רע יקרה כאן (שוב)?
אסור לנו להתרגל למציאות הזו
וכל מי שיגיד עכשיו "אבל הגיליוטינה", צודק. והגיליוטינה בהפגנה האחרונה הייתה אכן אירוע מיותר, מטופש להחריד ומזיק (להפגנה עצמה). התרגשתי ממנו קצת פחות כי הסיכוי שמישהו ממפגיני השמאל ינסה לרצוח כאן ראש ממשלה או פוליטיקאי אחר נמוך מאוד. זה לא עניין של דעה, זה עניין של נתונים וסטטיסטיקה.
בימים האחרונים אני עובר בעצמי מסע שיימינג אישי, בינלאומי, מתוזמר ושקרי לחלוטין. זה לא לגמרי נעים. בעיקר כשמה שמטיחים נגדך לא היה ולא נברא. המסע הזה מגיע דווקא ממעמקי השמאל המטורלל (לא פחות מהימין), אם כי פחות מסוכן פיזית. אני מניח שאני יודע איך מרגיש ראובן ריבלין עכשיו. מצד שני, נדמה לי שהוא התרגל. לנו, אסור להתרגל למציאות הזו. זה מסוכן.