בסופה של עוד שנה אזרחית, אפשר לפתוח בבשורה טובה ובבשורה רעה. הטובה – לא הכל באשמתכם, או באשמתנו. הרעה – לא הכל בשליטתכם, או בשליטתנו. אלה בשורות שכרוכות זו בזו, ולשתיהן נדרשתי השבוע במסגרת דיונים שהוזמנתי להשתתף בהם. דיונים על שאלות כמו מה ישראל יכולה לעשות כדי לגרום לצעירים אמריקאים ליברלים לחשוב עליה דברים טובים יותר? או כמו מה ישראל נדרשת לשנות כדי שצעירים יהודים לא יתרחקו ממנה? לא קשה לדמיין עוד דיונים, על סוגיות דומות, שיפיקו ממני את אותה תחושה: לא הכל בגללנו, לא הכל בידינו.
טוב להידרש לעתים לשאלות כאלה, וטוב להניח שיש לנו מה לעשות כדי לשפר את מצבנו. לא יזיק, לדוגמה, אם ישראל לא תתעקש להעביר חוקים המחדדים את התחושה – גם אם אין בה ממש – שהמדינה נתונה לשליטתם של כוהני דת קיצונים. לא יזיק אם ישראל תחסוך בהתבטאויות מיותרות שמרחיקות ממנה קהלים שמלכתחילה קשה להם איתה. לא כל חבר כנסת הוא דונלד, ולא כל חבר כנסת צריך להתחפש לדונלד.
לא לשגות באשליות
ומצד שני, כדאי גם לא לשגות באשליות. האו”ם לא מצביע נגד ישראל מפני שישראל לא בסדר – הוא מצביע נגד ישראל בגלל משחק כוח המתנהל מעל ראשה, בין מדינות שהצבעתן משקפת אינטרסים שלהן, ולא בחינה מדוקדקת של עניינים במאזנים של מוסר וצדק. האם בכוחה של ישראל לשנות את האו”ם? בכוחה להשפיע פה ושם, אבל משחק הכוח אינהרנטי לקיומו של המוסד הזה. חבל לבזבז אנרגיה יקרה על ניסיונות עקרים של שכנוע. ישראל קטנה מדי, שולית במשחק הגלובלי מכדי לקבוע לאן פני האו”ם.
היא קטנה וחלשה מכדי לקבוע עוד דברים. כמו, לדוגמה, איך ייראה הקמפוס האמריקאי, איזה רוחות פוליטיות ינשבו בו, ולאן יעיפו את הסטודנטים הלומדים בו. אם הקמפוס יהיה מגדלור של תקינות פוליטית מטורללת כפי שהוא כיום – אם הסטודנטים הלומדים בו יקדישו את זמנם ומרצם לתיאוריות רדיקליות של פוליטיקה אינטרסקציונלית (בעברית צחה: הצטלביוּת, חפשו בגוגל) – גם טובי המסבירנים הישראלים לא יביסו אותם. הקמפוס יהיה נגדנו. לא בגלל מי שאנחנו – בגלל מי שהם. כלומר – גם בגלל מי שאנחנו. אבל לא בגלל משהו שאנחנו כמי שאנחנו יכולים לשנות. נצטרך כנראה להשלים בצער עם העובדה שיש לישראל בעיה בקמפוסים. נצטרך להשלים בצניעות עם הידיעה שלא כל דבר בכוחנו לשנות. ומה שנכון ליחסינו עם הקמפוס האמריקאי נכון גם ליחסינו עם שוודיה – אולי אפשר לשפר, אי אפשר לחולל שינוי מהותי – ומה שנכון ליחסינו עם שוודיה נכון גם ליחסינו עם עוד כל מיני קבוצות, מדינות וארגונים. נאמר שמחר בבוקר ישראל תעשה את מה שהיא צריכה לעשות ותיישם את מה שמכונה מתווה הכותל שהתחייבה עליו. האם בכך תאחה ותבטל את הסדקים ביחסיה עם קבוצות ליברליות של היהדות האמריקאית? מובן שלא. ישראל צריכה ליישם את מתווה הכותל, כי זה הדבר הנכון לעשותו, וצריכה גם לדעת שיישום מתווה הכותל יוביל לתביעה של עוד מתווים ולהסטה של הדיון לטענות בסוגיות אחרות ולהמשך הקשיים המסוימים (שיש בהם הגזמה) שהיא חווה ביחסיה עם יהדות ארצות הברית; קשיים שעיקרם נובע מפערים בלתי ניתנים לשינוי בין מה שנובע מהסביבה החברתית הישראלית לבין מה שנובע מהסביבה החברתית האמריקאית.
זו בשורה טובה - לא הכל בגללנו, וזו בשורה רעה - לא הכל בכוחנו לשנות. דונלד טראמפ הוכיח שהוא מבין זאת, כאשר ניתק את הזיקה בין פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני – הרצוי כשלעצמו – לבין פתרון שלל בעיותיו האחרות של המזרח התיכון. גם אנחנו צריכים להבין: העולם מתנהל, רוב הזמן, בלי קשר אלינו. אנחנו לא קובעים את כיוון הרוח, ולא את גובה הגלים, ולא את זרמי המעמקים. תפקידנו לצוף. גם זה לא תמיד קל.