במסגרת הפיצול המחנאי שכל אדם זוכה לו בימינו, גם הנשיא ריבלין הפך בעל כורחו ליקיר השמאל ולשנוא הימין, שאמור להוות את משפחתו. כשהוא הבהיר שלא התכוון לעודד הפגנות בניגוד לפרשנות של מארגני מחאות רוטשילד ופתח תקווה, אלא רק העיר שזכות ההפגנה היא זכות בסיסית, הוא גם ביקש מנבחרי הציבור להיזהר בדבריהם. אין ספק שבסיפא ריבלין צודק. מתוך חדוות מימוש חופש הביטוי, מומלץ לזכור שלמילות נבחרי ציבור יש עוצמה יותר גדולה, כי הן מהדהדות ונותנות דוגמה. אז לרגל השבוע האחרון בשנה, הנה כמה מילים שכדאי לוותר עליהן ב־2018, אחרי שהזנינו אותן לעייפה.



1. ״הציבור״ - מתברר שבמרחב הציבורי אין מחנות, כולם צדיקים, ואף אחד לא מייצג חלילה את עצמו או את אנשי שלומו. אף אחד לא משתלח מטעמים אישיים, כולם עושים זאת רק לטובת ״הציבור״ כי הם אלטרואיסטים. ״הציבור״ הוא מדוזה אמורפית שהפכה למסכה קבועה לאינטרסים אישיים. אולי כדאי שעם תחילת 2018, נתחיל להודות באמת. זולא בושה לייצג את עצמך, וגם לא בושה לייצג מגזר מסוים. ״הציבור״ כפי שהוא מצטייר משלל נציגיו הוא יצור הסובל מפיצול אישיות קשה ואינספור סתירות פנימיות שאינן מתיישבות זו עם זו. אמרו מעתה: ״אני מייצג את האינטרסים של המגזר החרדי״ או ״החילוני״ או ״האליטיסטי השמרני״, או ״המתגורר ביהודה ושומרון מטעמי אידיאולוגיה״ או ״מטעמים כלכליים״, או ״הערבי־ישראלי השואף להשתייך״ או ״להתבדל״, או ״התל־אביבי הצעיר עם האופק בברלין״ או ״המבוגר עם האופק באקירוב״. לגיטימי להעלות כל אינטרס לדיון, רק למה להתיימר לייצג את כלל הציבור במדינה?



2. ״אד הומינם״ - נדמה שגם לוויכוחים האינטליגנטיים בין אקטיביסטים או פוליטיקאים או עיתונאים (שכבר קצת קשה להבדיל ביניהם) יש שבלונה קבועה: הטענות שלי הן תמיד ענייניות, והטענות של זה שמתווכח איתי אישיות. הבעיה היא שכולם צודקים, כי בשלב הזה של האבולוציה, כולם מוטים. כל כלי התקשורת סובלים מהטיה כזו או אחרת, גם אם מסיבות ממש שונות. אז במקום לטפח ויכוח נטול פתרון שכותרתו ״איזו הטיה היא טובה ואיזו רעה״, בואו נסכם שהטיה היא הטיה. העובדה שההטיה הפכה לנורמה, ושבגללה נדמה שאף אחד כבר לא שואף לענייניות אמיתית או חלילה לאובייקטיביות, היא הבעיה.



3. ״אתרוג״ - הנה מילה יפה לתופעה מכוערת, שלא לומר משחיתה. הרי כולם זוכים להגנה אוטומטית במסגרת המלחמה המחנאית. זה לא משנה אם מדובר בח"כ ביטן שמקבל מחיאות כפיים על פרישתו מתפקיד יו"ר הקואליציה בצל החקירות, ראש הממשלה נתניהו שמזוכה מדי יום על ידי אנשי שלומו, יו"ר הרשות אבו מאזן שמעולם לא עינה את בני עמו או סירב להצעת שלום, הנשיא טראמפ שנרדף על ידי הרשעים כל הדרך לעושר עצום ולבית הלבן, עיתונות השמאל ששומרת בעור שיניה על המוסר, או עיתונות הימין שכל משאלתה היא לשמור על רצון הבוחר. התוצאה היא שכל עוד אתה משתייך למחנה לוחמני כלשהו, אתה יכול לעשות מה שבא לך ולדעת שתחובק על ידי ה״ציבור״. רק שמדובר ב״ציבור״ שלך, כמובן. אז בשנה הבאה עלינו לטובה, הלוואי שניפטר כבר מטרנד האתרוג, מהסיבה הפשוטה שהוא בסך הכל הדלק שמאכיל את הפילוג.