תוצאות ההצבעה במליאת האו"ם שערערו ברוב גדול את הכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל כבר נשכחו. מאז התנחם הנשיא בהסכמה הכללית ש־15 חברות מועצת הבטחון אישרו פה אחד את היוזמה האמריקאית לשורה של סנקציות חדשות ונוקשות על צפון קוריאה. אבל המאבק על מעמדה של ירושלים בזירה הבינלאומית לא הסתיים. בעקבות המחווה של הנשיא כלפי ירושלים, המאבק רק התחיל. ליתר דיוק, התחדש.
אם ראש הממשלה מקווה־מצפה שהכרת ארצות הברית בירושלים כבירה תמריץ ותעודד ארצות להעביר את שגרירויותיהן לירושלים, הוא צפוי להתאכזב. גם אם מדינה אחת או שתיים יעשו זאת, בעיני ראשי מדינות ומדינאים, זה לא ישנה הרבה, אם בכלל, את דעתם על האופן שבו מעמדה של ירושלים צריך להיקבע.
במקביל להכרתו בירושלים כבירת ישראל, הנשיא טראמפ גם הצהיר בשבוע שעבר ש"ישראל איננה הבעיה במזרח התיכון". גם בנושא זה יהיו בקרב מנהיגים וגורמים בכירים בזירה הבינלאומית לא מעטים שיחלקו עליו. אבל שוב, כמו בנושא ירושלים, השאלה האמתית היא לא מידת הצדק וההיגיון בהצהרות הנשיא טראמפ; הבעיה היא מעמדה של ישראל, ולא רק בזירת האו"ם ובקהילה הבינלאומית.
בנימין נתניהו ועמיתיו בממשלה לא יאהבו את זה. אבל מה שישפר באמת את מעמדה כמדינה משפיעה באזור ומעבר לו ויחזק את מצבה כגורם מוביל ומייצב במזרח התיכון, הוא פתרון מדיני לסכסוך הישראלי־פלסטיני, לא פחות מזה. כמי שנחשבת גם בעיני גורמים עוינים מעצמה אזורית בכמה תחומים מרכזיים כמו עוצמה צבאית וטכנולוגית וחקלאות - המשימה, האחריות והמאמצים לקידום פתרון מדיני הם בעיקרם ובחלקם הגדול על כתפיה של ישראל.
בעיני העולם החופשי, ישראל תישפט לא במספר השגרירויות שיפעלו בירושלים ובוודאי שלא על פי מחוות מחמיאות של הנשיא טראמפ. ישראל תתפוס את מקומה באו"ם ובעולם כמדינה מכובדת, משפיעה ומובילה רק לפי מידת מאמציה והצלחתה בפריצת דרך משמעותית והתקדמות בתהליך השלום.
ההצהרות הוורודות שמפזר ראש הממשלה על התחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, והערכות המעודדות שלו על הבנה והכרה בטיעוניה ועמדותיה של ישראל בנושא תהליך השלום בקרב ראשי מדינות, הן במקרה הטוב מעורערות ובמקרה הפחות טוב חסרות בסיס. גם דיווחים היוצאים מסביבת ראש הממשלה על יחסים חשאיים הנרקמים בין ישראל לארצות ערביות מתונות הם מוגזמים.
תוצאות ההצבעה במליאת האו"ם נגד ההכרה האמריקאית בירושלים כבירה הוכיחו באופן מכאיב שבשאלה עקרונית ובשעת מבחן אמתית, מדינות שנחשבות ידידותיות לישראל או הארצות שראש הממשלה חזר מביקוריו המתוקשרים בבירותיהן מאושר ומלא נחת מקבלות הפנים שזכה להן, הצביעו נגד. מקסיקו, שנתניהו כל כך התרגש מהאהדה והתמיכה שקיבל בביקורו בה, נמנעה בהצבעה. אבל בדברי ההסבר להצבעתו, שגריר מקסיקו הצהיר באופן שחשף מצדו מאמץ מיוחד להבהיר חד־משמעית, "אנו לא נעביר את השגרירות שלנו לירושלים".
גם מהצטרפות הודו לשוללות את ההכרה בירושלים עלה מסר לא נעים שכוון לראש הממשלה המתפאר בידידות שרקם עם ראש ממשלת הודו. דיפלומטים שמו לב שארצות ערביות, שלפי הערכת ישראל הפחד שלהן מאיראן דוחף אותן להתקרבות לישראל, הצביעו יחדיו עם איראן נגד.
גם אם יש סימנים לכך שארצות נחשבות מכירות בישראל כגורם משמעותי ולא רק במזרח התיכון, ואפשר לאבחן אותות התקרבות מצדן לישראל, פתרון מדיני לסכסוך לא יניב גל של אהבת ישראל, אבל יסלק מהמורות, עכבות ומכשולים למעמד מכובד ונוכח בעולם, ויביא לשינוי יסודי, אמיתי ובר־קיימא במעמדה.