אחוות גברים

אני אוהב גברים ששמם סם. את סם ("חבורת הפראים") פקינפה ואוצר המערבונים שהותיר אחריו. את סם שפרד שמת השנה ושבר את לבי משום שלא נותרו גברים שנראים וכותבים כמוהו. אני קורא את ספרו האחרון שראה אור אחרי מותו, "מרגל בגוף ראשון", שבו הוא סוקר באומץ את סוף חייו בידיה החונקות של מחלת לו גריג עד שלא יכול היה לכתוב יותר והכתיב את הפרקים האחרונים לאחותו. אני מתענג על האמריקאיות הקסומה שלא הרפתה מסמואל קלמנס, שמו האמיתי של מרק טוויין, גם בביקורו בארץ הקודש. גם את סם ספייד, הבלש הפרטי של דאשיל האמט מסן פרנסיסקו, אני אוהב. שנים רבות הסתובבתי ברחובותיו הזועמים, ישבתי בברים האפלוליים וחיכיתי כאחרים לפיטר לורי שייכנס עם הנץ ממלטה. יותר מכולם אני אוהב את סם אליוט יבדל"א.

ככל הידוע לי נטיותי המיניות הן סטרייטיות לחלוטין ועדיין אני תוהה ומתעכב לרגע על בחירתי הנחרצת במילה "אוהב". יכולתי להעריך, לחבב, ליהנות, לאהוד, אבל לא - אני אוהב. כמו שאהבתי את ג'ון וויין וצפיתי בכל סרטיו, חלקם פעמים רבות, ששמו מלידה היו מריון מוריסון, ובבקתה שבה נולד בווינטרסט, אייווה, שהיא מוזיאון זעיר לזכרו, טרחתי לבקר. זהו עידן רביזיוניסטי קלוקל לגמרי בחיינו, שבו שום דבר אינו מה שהיה.

הנה דבר מה שלא רציתי לדעת מבלי לגלוש להומופוביה חלילה; יש זיכרונות שאסור לגעת בהם. העובדה שמונטגומרי קליפט היה הומו לא גרעה מיכולתו לעמוד על שלו מול וויין ב"נהר אדום". אבל לא היה דחוף לי לדעת, כפי שאני למד מספר חדש, שג'ון פורד, הבמאי האהוב עלי ויליד פורטלנד, מיין, היה הומו שאהבתו הנכזבת לוויין, יציר כפיו, גרמה לו להתעלל בשחקן הצעיר בערך כמו שהיצ'קוק התעלל בטיפי הדרן וז'נט לי. את הסיפור הזה מישהו כמוני חייב לסלק מעל עיניו בערך כמו השמועה העיקשת על המפגש המיני בין ג'ון לנון לאמרגן הביטלס בריאן אפסטין. לא היה ולא נברא אבל נדבק.

אהבה היא מילה מוזרה בהקשרם של שחקני קולנוע או זמרים. היא הפלטפורמה שעליה אנחנו עוברים מהמציאות האפורה של חיינו אל עולם פנטזיה שלא נועדנו להיות חלק ממנו, שאנחנו בורחים אליו בצר לנו.

אין מצב שנאהב שחקנים בעלי חיי מדף קצרים כמו מל גיבסון, ברוס וויליס ואחרים. בסוף הם מזקינים, מקריחים ופותחים את פיהם כדי לשיר או לנאץ יהודים. קלינט איסטווד כמובן זכאי לאהבתנו, אבל כעת אנחנו תקועים עם קשיש גריאטרי הלפות בציפורני שיטיון מתקדם, שמכנסיו מגיעים אל מתחת לבית השחי כמו ירוחם משל, והמדבר הבלים בשבחו של דונלד טראמפ. יש דברים שחייבים לקרוא להם בשמם.

***

השם סם אליוט אולי אינו תופס את הקורא מיידית ומחשבתו נודדת בניסיון להרכיב לו פנים, אבל אין קל מלהזכיר מיהו סם אליוט. הוא הקריין ב"ביג לבובסקי" והקאובוי היושב על הבר באולם הכדורת ומדבר עם ה־ Dude ג'ף ברידג'ס ומחמש אותו בדברי תבונה שנותרו ממערבון. אליוט הוא הגבר בעל שער השיבה הסמיך ללא מפרצים וסימני נסיגה ושפם המברשת המשתפל שנשים תוהות כיצד יהיה להתנשק איתו.

הוא בן 73 ומשחק בקולנוע ובטלוויזיה כבר 40 שנה ועדיין יש מי שזקוקים לאזכור כולו כדי לזכור מיהו סם אליוט. זו משימה שאני מבצע באהבה: אליוט גילם את וירג'יל ארפ, אחיו איש החוק של וויאט ארפ (קורט ראסל) ב"טומבסטון", שעם כל הכבוד לא היה טוב יותר מ"וויאט ארפ" של לורנס קסדן עם קווין קוסטנר ודניס קווייד שהוריד 30 ק"ג ממשקלו כדי לשחק את דוק האלידיי השחפן.

אליוט היה הסמל המקורב להאל מור (מל גיבסון) ב"We Were Soldiers" המצלק על הקרב הראשון של האמריקאים בווייטנאם 1965, שבו כמעט נמחקה יחידת מארינס שלמה. זה אליוט שאומר למפקדו הדומע מול חלליו שג'ורג' ארמסטרונג קסטר, הגנרל שנטבח עם חייליו על ידי האינדיאנים בליטל ביג הורן, היה pussy. מה שנכון.

אליוט הוא ארוך השיער שפטריק סווייזי קורא לו לעזרה בניסיונו להכניע עיר אלימה המנוהלת בידי בן גזארה ב"שומר הברים". ברידג'ס ואליוט נפגשו לפני לבובסקי ב"המועמדת" המצוין של רוד לוריא, בנו של הקריקטוריסט רענן לוריא, שבו ברידג'ס הוא הנשיא השוקל למנות אישה לסגניתו ואליוט הוא רל"שו קרמיט שעושה עבורו את העבודה השחורה.

מספר המערבונים האייקוניים שאליוט שיחק בהם גבוה יותר ממספר גרגרי החול ביוטה. הוא היה האופנוען עם שר ב"מסיכה" של פיטר בוגדנוביץ'. והוא היה גם כאילו איש המרלבורו הגוסס מסרטן ריאות, כאשר ארון אקהרט מגיע אליו ב"תודה שעישנתם" כדי לקנות את שתיקתו בתיק מזומנים.

שני דברים חשובים נוספים יש לומר: אליוט נשוי באושר זה 35 שנה לשחקנית קתרין רוס שהייתה איליין ב"הבוגר" ואטה ב"קיד וקסידי". גם אליוט השתתף ב"קיד וקסידי", ובתסריט הוא נקרא קלפן מס' 2, והשנה האחרונה עומדת בסימן עדנה גדולה שבאה לו לעת בלותו. לא שהיא נראית לעין חלילה.

אחד הדברים היותר שנואים עלי הוא לשמוע מישהו מתאר סרט שראה במלואו או לספר אחד בעצמי. לפעמים אין לנו ברירה אלא לעשות לאחרים מה ששנוא עלינו. ב"הגיבור" צפיתי לא במקרה. לא ארחיב. אליוט משחק את לי היידן, שחקן בשנות ה־70 לחייו שתהילתו ככוכב מערבונים מאחוריו. הוא מרוויח את לחמו בקריינות לפרסומות העושות שימוש בקולו הנפלא, מה שאליוט עושה בחייו, ומעביר את זמנו בחברת סוחר סמים (ניק אופרמן), שלצדו הוא משחק בסדרה הקומית "מחלקת גנים ונוף". כמי שלא היה בבית, חרבן ביידן את חייו. הוא גרוש מוואל, שאותה משחקת אשתו רוס היפה בעלת הסנטר המרובע, צלמת. הוא מתנכר לבתו היחידה לוסי, שלה לא היה אב. בבדיקות שגרתיות שעושים גברים בגילנו הוא מגלה שיש לו סרטן לבלב, קטלני מאוד ולא מלבב כלל, הגורם לו לספור את ימיו לאחור. אל תוך הבלגן המייאש הזה שאותו מעביר אליוט בענן מריחואנה, נכנסת קליינטית צעירה שבאה לקחת את השקית שלה מאופרמן, וקולטת אותו. שמה שארלוט דילן ומגלמת אותה לורה פרפון, בחירה נאה. אליוט כה מחוץ למשחק שאינו מבין מהחיים שלו.

פרפון: "הטאקוס הכי טובים באל־איי, לא?".

אליוט: "כן. את גרה בסביבה?".

פרפון: "לא. אני עוקבת אחריך".

אליוט: "שארלוט, נכון?".

פרפון: "יש לך זיכרון טוב יחסית למסטול זקן".

אליוט: "מסטול זקן ועצוב. למה אמרת את זה?".

פרפון: "מכיוון שאתה זקן ומעשן הרבה גראס".

אליוט: "אני מתכוון לחלק של העצוב".

פרפון: "לא יודעת. אתה עצוב? אין שום דבר רע בזה".

זה לא מובן מאליו שאישה סקסית בת 40 פלוס מגיעה למיטה עם גבר בן 70, ושכל הגברים ייראו כמו אליוט בגילו. זה אינו סרט גדול בשום צורה, אבל הוא מרחף מעליו כמו מוזה עם כנפיים. פרפון מורה לו לספר לאשתו ולבתו על מחלתו הממארת. יש צדק רב בכך שקתרין רוס נשענת על החזה של אליוט, ויש אמת מרה בעובדה שבתו אינה ממהרת לסלוח לו.

זה אינו סרט גאוני, ואיני בטוח כי הזרקת תקווה ותוחלת חיים בדמות ניתוח אמיתי המכונה "Whipple" שרק גברים אמיצים ולוחמניים במיוחד שורדים אותו, היא צו נרטיבי. זה ניתוח שבמהלכו חותכים חלקים גדולים מהאיברים הקריטיים הקרובים לאזור הנגוע כדי לקנות כמה שנים. לא תמיד זה עובד. הסרט מבקש מאיתנו להאמין שאליוט מצא סיבה לחיות ולכן יבחר בניתוח.

***

עבור דור מסוים שלא ידע את אליוט, החיים תמיד יחזרו לביג לבובסקי ולאחים כהן. התסריט נכתב כאשר שמו של אליוט מופיע בו פעמיים; פעם אחת כתוב שקריין הרקע נשמע כמו סם אליוט ובפעם השנייה שהבוקר על הבר נראה כאליוט, לכן הציעו לאליוט את התפקיד.

יום אחד אתם קמים בבוקר ושחקן קולנוע נידח למדי מופיע פתאום כמו פריחה על כל הגוף. זה מה שקרה לאליוט, וזה לא היה יכול לקרות לגבר ראוי ממנו. גם בסרט הסתמי על המהפכנים הזקנים עם רוברט רדפורד, ניק נולטי ואחרים, אליוט משחק את ברון ההייטק העשיר בקליפורניה שג'ולי כריסטי המבוקשת חיה איתו. ג'ולי כריסטי היא לא סרח עודף. דור שלם רייר אחריה. כל מה שהזר אומר לדוד בלבובסקי זה "ברנש חכם ממני אמר פעם שלפעמים אתה אוכל את הדוב ולפעמים הדוב אוכל אותך". אליוט אומר bar ולא Bear כמנהג דרומיים.

לאחרונה שיחק אליוט מול לילי טומלין ובליית' דאנר, ולפחות אחת מהן התרגשה מהצורך לפגוש בשפם הסמיך על שפתיה. הסרטים הללו, פלוס הופעת אורח בעונה האחרונה של "צדק פרטי" המצוינת כסוחר הסמים המרושע אוורי מרקהם והופעות אורח בסדרה הקומית המשותפת לטומלין וג'יין פונדה, הם אבני הדרך לקאמבק של אליוט, והתפקיד שצילומיו הסתיימו ברימייק של "כוכב נולד" עם ליידי גאגא וברדלי קופר בבימוי קופר. כך נראים החיים לפעמים עם רגל אחת בקבר.

מובן שהיו לו עתה הזדמנויות רבות לדבר על כושר השרידות הנדיר של נישואיו לרוס. "אני חושב שזה מסתכם בעובדה שאנחנו מאוהבים", אמר בראיון. "ואנחנו משקיעים בזה. יותר מכל דבר אחר חייב להיות הרצון להיות נשואים. שני הדברים שרציתי בחיי היו להיות שחקן קולנוע ונשוי. בניגוד ללי היידן שלא הצליח לשמור על איזון הכרחי בין שני התפקידים, קתרין ואני הצלחנו לגרום לזה לעבוד".

לא די לאהוב את הגבריות, השקט, הקשיחות והסטואיות שמקרין אליוט, המזכירים כיצד נהגנו לצאת מסרטיו של איסטווד הצעיר מופתעים מהשמש הזורחת, מצמצמים את עינינו שלא יכאב ומעקלים את השפה העליונה ופוסעים לאט בסנדלים. גם על איסטווד אמרו שאינו יודע לשחק והיו לו רגעי קולנוע גדולים. יש רגעים ב"הגיבור" שלא תוכננו מראש, שבהם אליוט בוכה ומי שיושבים מולו בוכים איתו. עדלאידע של דמעות.

יותר מכל הוא מזכיר לי את ג'ון וויין ואת האוסקר על מפעל חיים שניתן לו ב־1979, כשהמוות ניכר בתווי פניו וברזונו כמו שיניים מצוללת צהובה. הגיע לו אוסקר על "האקדוחן" של דון סיגל ב־1976. והגיע לו אוסקר על "נהר אדום" ו"המחפשים". האוסקר היחיד שקיבל וביושר היה עבור "אומץ אמיתי" ב־1970. הוא היה שחקן טוב יותר מטום הנקס. מה לעשות, לפעמים יש לומר אמת.

החיבור שלי לסם אליוט החל לפני שזקנתי וחיי ירדו לשוליים. לפעמים אם אינך שם לב שאתה חי משאלה מגשימה את עצמה. אתה אומר שזה לא יקרה לך עד שפתאום אתה מבין שאותך מחלצים מההריסות עם מלתעות החיים. אבל מה שקרה לאליוט הוא סוג של תקווה, אולי אין זמן רב, אבל הכל יכול לקרות. לפחות על הנייר.