אין סיבה לשמוח באיומו של טראמפ על הרשות הפלסטינית. כלומר, אפשר לשמוח קצת. תגובתם של הפלסטינים לנאום ירושלים של הנשיא האמריקאי הייתה מופרכת. הם מיהרו להתנהג כפי שהתנהגו עם ממשלים קודמים – עלבון, הצהרות בומבסטיות, חרמות, ניתוקים – כאילו לא קיבלו את המזכר המודיע על חילופי שלטון בוושינגטון. הם מיהרו לעשות את הדבר האחד שלא כדאי לעשות עם טראמפ: להיכנס לקטטה פומבית של חילופי עלבונות. ומצד שני, מתקפת הציוצים של טראמפ חושפת מחדש את האופן שבו חושב הנשיא על העולם בכלל, ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט. לא חשיבה של דיפלומט, לא חשיבה של מדינאי; חשיבה של איש עסקים. הכל עסקים.
טראמפ נתן לישראל מתנה – ירושלים. טראמפ התכוון לגבות תמורתה מחיר – מה המחיר? לא צוין. הפלסטינים כעסו על המתנה וניתקו קשר – כאמור, לא בתבונה גדולה. אז טראמפ מאיים בענישה – כמובן, דרך הכיס. לא תיתנו משא ומתן, לא תקבלו כסף.
יש משהו מרענן בהתייחסות הזו לבעיה מורכבת כאל עניין פשוט. טראמפ רואה מחלוקת, הוא ינהל משא ומתן, הוא ייתן קצת לזה וקצת לזה, ויגבה קצת מזה וקצת מזה. תהיה עסקה. המתווך יגבה את שכרו בקרדיט ותהילה. האחרים יסתפקו במה שהמתווך נתן. כל כך הרבה ניסו לפני טראמפ גישה אחרת, אולי הגיע הזמן לנסות גם גישה כזאת. סיכויי ההצלחה קטנים. ומצד שני, כמו שטראמפ מקפיד להדגיש, קודמיו לא הצליחו יותר.
רק שכדאי לזכור: בעסקים, כמו בעסקים, אין הרבה סנטימנטים. מה שטראמפ נתן אתמול – כי החליט שנכון – ייקח מחר בלי להסס הרבה. באופן שבו טראמפ מאיים היום – על הפלסטינים – הוא יכול לאיים גם מחר – על ישראל. לא קשה לדמיין את הציוץ הזה: אני נותן כסף, ואתם לא מוכנים לתת לי בתמורה את מבוקשי, השלימו את החסר – הקפאה, נסיגה, ויתור, חתימה, הודעה, התקפלות. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נוהג כמי שמבין היטב את הסיכון הזה. הוא עושה כל שביכולתו לא לריב עם טראמפ, לא להיכנס לטוויטר. אבל לנתניהו יש חברים שביום פקודה עלולים לנהוג קצת פחות בזהירות. יש לו חברים שביום פקודה לא יהססו להתנגח במנהיג עם הטוויטר הכי גדול.
היום הזה כנראה אינו ממש קרוב. רק עכשיו החלה קטטה חדשה, רק עכשיו תקף טראמפ את הפלסטינים, והם תקפו בחזרה. תקופת הצינון שלאחר נאום ירושלים – צוות השלום האמריקאי יודע שיצטרך לתת לזירה להתקרר קצת לפני שיחזור לפעילות וישים על השולחן הצעות – חזרה לנקודת האפס. שוב צריך להרגיע, שוב צריך להירגע. ומצד שני, מי שיודע מה עושים האמריקאים יודע שהם אכן מתכוונים ברצינות. ולא סתם, הם מתכוונים לשים על השולחן תוכנית. ולא סתם, היא אמורה להיות תוכנית מפורטת, שכוללת שורה ארוכה של צעדים שישראל תתקשה לעכל.
כמובן, ייתכן בהחלט שהפלסטינים יתקשו עוד יותר לעכל את ההצעה האמריקאית, ויגיבו כמו שהגיבו על נאום ירושלים. בדחייה מהירה וחדה של ההצעה – דחייה שתאפשר לישראל למלמל משהו מעורפל, ולחמוק מאחריות להתרסקות הצפויה של עוד ניסיון כושל להביא להסדר מדיני. ייתכן – אבל לא בטוח. ומה שכן בטוח – לא טוב לישראל לסמוך על נמהרותו של הצד השני בעת שהיא מתכננת את צעדיה הבאים.
בשורה התחתונה: גם ישראל צריכה לחשוב כמו שחושבים בעסקים, לפחות כאשר היא מנהלת מגעים עם טראמפ. היא צריכה לחשוב שנאום בזכותה של ירושלים ישראלית הוא נאום שיש לו תג מחיר, ושעלול לבוא יום שבו תידרש לפרוע את התשלום. והיא צריכה לזכור שטראמפ איננו ברק אובמה. לטובה – אין לו מטען עודף שלילי של הסתייגות מישראל. ופחות לטובה – אין לו סבלנות לסירובים, התחמקויות ועלבונות של מי שעומד על דרכו.