גם השבוע, כמדי יום שני בבוקר, נסעתי לתל אביב. הנסיעה שבדרך כלל לוקחת לי כשעה וחצי לקחה הפעם 50 דקות. הכבישים היו ריקים. שבת על הכביש. למה? משום שביום ראשון ככל הנראה עם ישראל, או לפחות העם שבדרך כלל מגיע לתל אביב, חגג את הסילבסטר או את ה"נובי גוד". השנה הייתה הרגשה שהנובי גוד יצא מהארון. לא עוד סממן רוסי גלותי שהעולים הצעירים מחבר העמים חוגגים בביתם ומסתירים בצאתם. עצי האשוח (“יולקה", ברוסית) מקשטים כל קניון, ובשכונות תל אביביות רבות מלאו החנויות באורות ובבובות סנטה קלאוס.
באותו יום ממש התוודענו לכך שנושא פתיחת המרכולים בשבת עלול לפרק את הקואליציה. אפשר לחשוד בפוליטיקאים שהדיון שהם מנהלים בשאלה כל כך ערכית ועמוקה אינו ערכי ועמוק כלל וכלל. בעיקר לנוכח העובדה המזעזעת שלא הסכימו להתקזז בזמן ההצבעה עם חבר הכנסת יהודה גליק, על מנת שיוכל ללוות את אשתו המקסימה יפי ז"ל בדרכה האחרונה.
אבל אי אפשר לחמוק מעיסוק במהות השאלה. הרמת הראש של הנובי גוד, כמו גם הרצון לרמוס את הצביון היהודי במרחב הציבורי בשבת, נובעים משורש אחד, מהותי ועמוק. הציונות נחלקת מיום היווסדה לשני זרמים - אלה שרואים בה את שאיפתו של עם ישראל להיות "עם ככל העמים" (כפי שאמר הרצל), או במילים אחרות: להמשיך בארץ את תהליך ההתבוללות שנכשל באירופה בשל האנטישמיות, ואלה שרצו לראות בה את הגשמת היהדות בדרך של יצירת חברת מופת שתהיה “אור לגויים" (כמו שקבעו אחד העם וביאליק).
הנה דברים נוקבים שכתב בהקשר הזה ח.נ ביאליק לחבר קיבוץ גבע מ. קושניר: “ארץ־ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים ואין צלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.
“כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי־הזהב או תפוחי־האדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?... מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ־ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות".
הדיון האמיתי הוא לא על זכותו של אתאיסט כמו ליאור שליין, לצורך הדוגמה, לקנות חלב בשבת. אילו הייתה תל אביב מלאה ביהודים כמו ביאליק, שאינם שומרי מצוות אבל היהדות כתרבות חשובה להם, אז בצער הייתי מוכנה שבשבת יהיו בה גם כמה סניפים פתוחים של AM/PM. הבעיה היא שזה לא מה שרוצים המצדדים הקולניים בפתיחת המרכולים. אין להם שום בעיה עם יצירת מרחב ציבורי ישראלי שאינו שונה במאומה מזה של שאר מדינות המערב. להפך, הם רוצים שישראל תניח להם להתבולל בשקט, או כפי שהם קוראים לזה בסגנונם העדכני והפוליטיקלי־קורקט: "מדינת כל אזרחיה".
לצערי בעבר היה הרבה יותר ברור שכולם מדברים על מדינה יהודית והוויכוח היה על האופי היהודי של המדינה. עכשיו גם השאלה האם אנחנו מדברים על מדינה יהודית מוטלת בספק, וזה עלול לפרק את היסוד המשותף לקיומנו כאן. אני מאמינה שתכלית קיומנו כאן ותכלית סיפורו ההיסטורי הייחודי של עמנו היא יצירת חברה מתוקנת ואנושית יותר, היונקת ממקורותינו. במשימה הזו, השבת וצביונה במרחב הציבורי היא הנדבך החשוב ביותר.
חופש הביטוי
אבל לשמחתי לא רק עצי אשוח הצמיחה תל אביב השבוע. אני מבקשת לשבח את יוצרי המחזמר “סימני דרך", על חשבון נפש אמיתי ואמיץ שנעשה בימים אלה על בימת התיאטרון הלאומי הבימה. בשבוע שעבר הוצגה הפרמיירה של המחזמר, הפקת הדגל של התיאטרון הלאומי שלנו לרגל שנת המאה להיווסדו.
המחזמר עוסק בסיפור חייה מעורר ההשראה של המשוררת הלאומית נעמי שמר. את שמר מגלמות בכישרון רב ארבע שחקניות: רוני דלומי, שמשחקת את הנערה מכנרת שתוך כדי משמרות כקשרית בעיצומה של מלחמת השחרור נלחמת גם על זכותה לצאת ללימודים באקדמיה למוזיקה. רויטל זלצמן, האלמונית יותר אך הנפלאה לא פחות, משחקת את נעמי הבוהמיינית כאם חד־הורית בשנות השישים הסוערות בתל אביב. דפנה דקל - את נעמי בת החמישים, בתקופה שבה הזדהתה פוליטית עם הימין, תמכה בגוש אמונים והתנגדה לפינוי יישובים בסיני. וסנדרה שדה, לסירוגין עם גילה אלמגור - את נעמי המבוגרת הנפרדת מהחיים.
שאלתי את בנה של שמר, המוזיקאי אריאל הורוביץ, עד כמה הדמות של אמו העולה מן המחזה נאמנה למקור. “זו כמובן לא אמא, אלא אילוסטרציה של הדמות שלה ושל סביבתה", הוא ענה. “אין שם דיוק ביוגרפי, אבל יש שרטוט, שנעשה בהרבה כבוד ואהבה מצד היוצרים, של חלק מהמאבקים הפנימיים והחיצוניים שהחיים זימנו לה. וכמובן יש את השירים, כך שנשמתה האמיתית של אמא נמצאת כל הזמן על הבמה. אותי התוצאה מרגשת מאוד, למרות אי הדיוקים הביוגרפיים".
גם אותי התוצאה ריגשה מאוד, אבל לא רק בגלל דמותה המורכבת של שמר שמצליחה לאורך המחזה להפעים וגם לאתגר את כל סוגי הקהל (שמר בתקופה הבוהמיינית קשה יותר לעיכול למעריציה בציונות הדתית, ושמר הפוליטית מקשה על הקהל התל אביבי של הבימה), אלא בגלל חשבון הנפש האמיץ שעורכים כותבי המחזה גיורא יהלום (בן כנרת בעברו) ואורן יעקבי עם המחנה שלהם.
הם לא חוסכים את שבטם מנחום ברנע, מי שעד היום נחשב לאתרוג של העיתונות השמאלנית, ומציינים אותו בשמו כמי שהעז לקרוא לקוראיו ״לעבור למדרכה השנייה כשהם רואים את נעמי שמר הולכת ברחוב״. המעבר הזה של הברנז׳ה התל אביבית ל״מדרכה השנייה״ והמחירים האישיים והמקצועיים ששילמה שמר על כך שהביעה את דעותיה מוצגים במחזה בלי ניסיון לייפות את המציאות ובלי להציג באור מחמיא את הברנז׳ה השמאלנית, שקרוב לוודאי שגם הכותבים וגם הקאסט משתייכים אליה, ועל כך הם ראויים לשבח.
מעבר לריגוש העצום שמעוררים דמותה ושיריה של שמר והאהבה והגעגוע שממלאים הן את הבמה והן את האולם, התרגשתי לראות בפעם הראשונה את מחנה השמאל עורך חשבון נפש על אחד מהרגעים הבוטים ביותר שבו הוא בגד בערך המקודש לו עצמו: חופש הביטוי.