אף ממשל לא שקל מדיניות שונה ביחס לפלסטינים, עד טראמפ

בשיא המערכה הטרוריסטית של הפלסטינים, בוש מצא לנכון להציג את "חזונו" להקמת מדינה בשליטת אש"ף. חמש שנים לאחר מכן השתלט חמאס על רצועת עזה, וחשף את העובדה כי כל הנחות היסוד של הממשל ביחס לפלסטינים בכלל ולאש"ף בפרט היו שגויות. אבל בוש ורייס לא רצו לדעת ומצאו דרכים לטמון את ראשיהם בחול.
 

האמריקנים האמינו, למשל, כי הפלסטינים בסך הכל רוצים לסיים את "הכיבוש" ולהקים מדינה. על פי התפיסה הזאת המתקפות על ישראל מעזה היו אמורות להסתיים עם יציאת החייל האחרון מהרצועה ופינוי היישובים הישראלים. אך במקום להיעצר, המתקפות הלכו והתעצמו. האמריקאים האמינו כי אנשי פת"ח הם "מתונים" ואנשי חמאס "קיצוניים". אולם בעשרת החודשים בין יציאת ישראל מעזה להשתלטות חמאס על הרצועה, כוחות פת"ח בראשות יורשו המתון של ערפאת אבו מאזן, ירו יותר רקטות לעבר ישראל מאשר חמאס.
 

האמריקאים האמינו כי הפלסטינים בסך הכל רצו חיים טובים. אבל אז תושבי עזה ויהודה ושומרון בחרו בחמאס במקום פת"ח בבחירות שנערכו בינואר 2006. במקום לשמוע את המסר הברור העדיפו האמריקאים להאמין כי הפלסטינים פסלו את פת"ח רק משום שאנשיו היו מושחתים, וסברו כי רק אם יחמשו ויאמנו את כוחות פת"ח, הם ילחמו נגד חמאס. אבל ברגע האמת, כאשר כוחות חמאס פתחו עליהם באש, חברי כוחות הביטחון של פת"ח שאומנו על ידי האמריקאים ברחו לישראל כל עוד נפשם בהם. 
 

במקום להכיר במציאות ולהפסיק את הסיוע האמריקאי לפלסטינים, רייס מצאה שני עלי תאנה שאפשרו לה להשאיר את עיניה סגורות: סלאם פיאד וסוכנות אונר"א. פייאד שימש כעלה התאנה של אבו מאזן מול הביקורת הפנים פלסטינית על השחיתות בפת"ח, זאת על אף שהוא עצמו חיפה על השחיתות של הרשות במשך כעשור, גם כרפרנט של הבנק העולמי האמון על העברת הסיוע הבינלאומי לרשות וגם כשר האוצר של ערפאת. בעקבות השתלטות חמאס על עזה, הכריחה רייס את אבו מאזן למנות את האיש "הישר" פייאד לראש ממשלתו. והנה, השחיתות של הרשות נעלמה מהכותרות בעיתונות האמריקאית.

 

כעלה תאנה שני השתמשה רייס באונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים. לא משנה שהסוכנות פעלה יד ביד עם חמאס, ומתקניה שימשו עורף מבצעי ולוגיסטי לארגון במשך שנים. לא שינתה גם העובדה שכבר ב-2006 הודיעה הסוכנות הודיעה שאין באפשרותה לוודא שעובדיה אינם אנשי חמאס. בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה הודיעה רייס כי האמריקנים ימשיכו להעביר כספים לעזה ואונר"א תשמש צינור להעברתם.

זאת ועוד: הממשל אף הגדיל את הסיוע שלו לארגון ב-40 מיליון דולר. כאשר נשאלה איך תוכל לוודא שהכסף לא יועבר לחמאס, טענה רייס: "יש לנו היסטוריה ארוכה של עבודה באמצעות סוכנויות הומניטריות כאלה". ואז הוסיפה, "אני מקווה שהאנשים בעזה יבינו שחשוב לקהילה הבינלאומית להגיב לתנאים ההומניטריים". כלומר, היא ממשיכה להעביר כספים לעזה ומקווה לטוב. 
 

בשנים שחלפו מאז, הגדילו האמריקאים את המימון לאונר"א בעזה, עד שהגיעה ב-2016 ל-368 מיליון דולר. התמיכה גדלה מדי שנה גם כאשר הצטברו עדויות כי אונר"א הוא למעשה שלוחה של חמאס. במבצע עופרת יצוקה, למשל הפכו מתקני הארגון, בהם בתי ספר, לעמדות לשיגור טילים לעבר ישראל, והתלמידים שימשו כחומות מגן אנושיות. בצוק איתן הדבר בלט אף יותר כששלושה חיילי צה"ל נהרגו במרפאת אונר"א שהייתה ממולכדת. 
 

לאורך השנים כולם ידעו זאת, אך בשל "המצב ההומניטרי" בעזה העדיפו להתעלם מכך. הרי אם לא ניתן להעביר לפלסטינים סיוע הומניטרי, אולי הם יעלו את חמאס לשלטון ויהפכו את עזה למעוז טרור בינלאומי ולמאחז איראני, שלא לדבר על בסיס לניהול מלחמות נגד ישראל בכסות בתי ספר יסודי.

החלטות בעלות ערך 
 

בתגובה להודעת היילי כי האמריקאים יפסיקו לממן את אונר"א ולהודעת טראמפ שהם יפסיקו להעביר כספים לפלסטינים ככלל, צייצה ציפי לבני שהממשלה צריכה לשכנע את הממשל להמשיך לתמוך באונר"א וברשות. "ממשלה אחראית ורצינית", כתבה, "היתה יושבת בשקט ובדיסקרטיות עם נשיא ארה"ב ומסבירה לו מה באמת האינטרס הישראלי, שכולל מניעת משבר הומניטרי בעזה והמשך קיום ושת"פ עם מנגנוני הביטחון הפלסטיני". 
 

ואיך באמת מגיבה הממשלה כיום? רק השבוע היו שתי יוזמות שלה בהקשר זה: הליכוד הצביעה פה אחד בעד החלת החוק הישראלי על שטח C ביהודה ושומרון, והכנסת אישרה תיקון לחוק יסוד ירושלים, שמאפשר לממשלה לשנות את הגבולות העירוניים של הבירה תוך השארת השכונות המוצאות משטח העיר בתוך ריבונות ישראלית.
 

יש אומרים כי שני המעשים הם חסרי כל ערך וישמשו בעיקר לתעמולת בחירות לליכוד ולבית היהודי. אמנם אין ספק כי היוזמות ייטיבו עם מצביעי שתי המפלגות, אולם הן גם משמעותיות ומתחילות להוות מענה לממשל שמבקש לראות חלופה למדיניות שאותה הם נוטשים כלפי הפלסטינים. התיקון לחוק ירושלים מאפשר לישראל להמשיך להעניק זכויות תושב לתושבי ירושלים הערבים, בלי לחלק את העיר. כיום ערביי ירושלים אינם מצביעים בבחירות המוניציפאליות מטעמים פוליטיים, ועל כן סובלים מהעדר תקציבים, במיוחד בתחום החינוך.
 

אם תהיה להם מועצה מקומית, כפי שיש לתושבי אום אל פאחם, הם יוכלו למשול בעצמם ולהמשיך לחיות בתוך ישראל. מבחינת ישראל הקמת רשות עירונית נפרדת לשכונות ערביות, תוך הבטחת המשך ריבונות ישראל על השכונות תבטיח את הרוב היהודי בעיר הבירה ותיתן לערבים שלטון מקומי עצמאי.

אשר להחלטת הליכוד: בשתי מערכות הבחירות הקודמות, בעודו ניצב מול ממשל אמריקאי עוין לו ולישראל, התעלם נתניהו ממצע הליכוד וניהל קמפיינים שהתבססו עליו באופן אישי. החלטת הליכוד ליישם את החוק הישראלי על שטח C יכולה (וגם צריכה) להיות הבסיס לשיחות עם מממשל טראמפ כיום. אם הממשל ישתכנע כי המהלך הגיוני, אז הוא יוכל להיות מיושם באופן מידי או להוות מצע בחירות לליכוד בבחירות הבאות. ואם הליכוד ינצח עם מצע זה, תהיה לו הלגיטימיות הציבורית ליישם אותו מיד לאחר כינון הממשלה החדשה.
 

במשך 25 שנה לא היה ממשל אמריקאי שהסכים לשקול מדיניות שונה ביחס לפלסטינים. על כן אף ממשלה בישראל לא העזה להציע חלופה. השבוע ראינו שגם הממשל החדש נוטש את מה שהיה וגם הכנסת והליכוד מוכנים להוביל למשהו חדש.