מרכז הליכוד הוציא תעודת פטירה לרעיון של שתי מדינות, והשמיים לא נפלו

הערבים, אותם ערבים; הים, אותו ים; והעם, אותו עם. את שני החלקים הראשונים של האמרה האלמותית הזו טבע יצחק שמיר ז"ל, לשעבר ראש ממשלת ישראל ומנהיג הליכוד. את הסיפא אפשר להוסיף החל מהשבוע. החל מהרגע שבו מרכז הליכוד, מפלגת העם, קיבל החלטה היסטורית, להמשיך את הקו של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ושמיר ולחתור להחלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון.
 

מי שמקל ראש בהחלטה אינו חש במשק כנפי ההיסטוריה. הליכוד, ולפניו תנועת החרות ראו בשלמות הארץ הרבה יותר מעיקרון מוביל. עבור הליכוד ההתנגדות לחלוקת הארץ היא הרבה יותר מעקרון־על. היא מרכיב זהותי, היא סיבת הקיום. כמו התנגדות לחילול שבת בשביל יהדות התורה. אף על פי שפורמלית ההחלטה היא הצהרתית ונעדרת תוקף מחייב, אי אפשר להגזים בחשיבותה.

הפעם האחרונה שבה הליכוד קיבל החלטה הצהרתית ולא מחייבת ברוח הדנ"א שלו, הייתה כאשר אריאל שרון ביצע "משאל עם" בקרב חברי הליכוד על עתיד ההתנתקות. כזכור, שרון, שרצה לקדם את תוכנית ההתנתקות, הפסיד במשאל. התוצאה הייתה שלתוכנית ההתנתקות המדינית קדמה תוכנית התנתקות פוליטית: של שרון מהליכוד. 
 

שרון נאלץ לפרוש יחד עם שורה של חברי כנסת שהלכו בעקבותיו והקימו את קדימה, כדי להוציא לפועל תוכנית מדינית שהקונצנזוס היום הוא שהייתה אסונית ושאסור לחזור עליה. שולם גם מחיר פוליטי: תוך שתי מערכות בחירות קרסה מפלגת קדימה, הח"כים שהרכיבו אותה התפזרו לכל עבר, או חזרו בתשובה לכור מחצבתם, והיא נעלמה טוטאלית מהמפה הפוליטית. מפלגת הליכוד שמרה על ערכי המותג ושרדה.
 

רבים נוטים לחשוב שהליכוד של יצחק שמיר ירדה מהשלטון בשל גל הביקורת שנשא את הססמה: "מושחתים, נמאסתם", ובעיקר בגלל הקיפאון המדיני. האמת היא אחרת. שמיר אומנם עשה מהלכים טקטיים שהציגו דבקות באידיאולוגיה של הליכוד, אבל הם נראו קטנים ביחס לעצם העובדה שהוא השתתף בוועידה בינלאומית שדנה בפתרונות טריטוריאליים לסכסוך היהודי־ערבי. 

 

עמידתו האיתנה בנושאים שכבר אז לא היו לגמרי ברורים לציבור, כגון: מניעת השתתפותו של נציג הפזורה הפלסטינית ונציג ממזרח ירושלים, יצרו רושם עז של עיקשות מדינית בתקשורת, אבל לא במרכז הליכוד. ההשתתפות בוועידה נראתה כמאיימת על הדנ"א של הליכוד, ולכן היה לה משקל מכריע על מצב הרוח של הפעילים בשטח ועל המורל הכללי. האשמות בשחיתות לא דבקו בשמיר ולא היה להן כוח מספיק בשביל להוריד אותו מהשלטון. פעילות "החישוקאים", שנאבקו נגד ההשתתפות בוועידת מדריד ערערה את מעמדו הפוליטי, הרבה יותר מהחשש לשחיתות במרכז הבנייה.
 

לכאורה, היית מצפה, שאם רק ההשתתפות בוועידת מדריד הובילה לנפילת ממשלת שמיר, נאום בר־אילן אמור היה להוביל לנפילת ממשלתו של נתניהו. זה לא קרה. אבל הסיבה היחידה לכך שנתניהו שרד את נאום בר־אילן, המדבר על שתי מדינות לשני עמים, הייתה העובדה שאף אחד לא האמין לו. אנשי הליכוד יודעים, או לפחות חושבים שהם יודעים, איפה נמצא הלב של נתניהו ומתי העין הימנית שלו קורצת. הם גם יודעים לזהות מס שפתיים. השבוע התפיסה הזו קיבלה חיזוק. 
 

נתניהו כמו ראשי מפלגה קודמים, ידע בעבר לנצל את השפעתו, סמכותו והכלים החוקתיים המוקנים לו בתוקף מעמדו כיו"ר הליכוד, כדי לעכב, לטרפד, למסמס ובפועל לסכל החלטות מדיניות לא רצויות לו. הפעם שודרה ממשרד ראש הממשלה בירושלים שתיקה רועמת. יהיו כמובן מי שיתלו את השתיקה הזו, בעת הזו, בשיקולים טקטיים ממין העניין ושלא ממין העניין. חלקי לא עמם.
 

אני נזכר דווקא בתגובתו של בני בגין לאחר נאום בר־אילן, כשנשאל כיצד הוא משתף פעולה עם נתניהו, לאחר שזה אימץ את עקרון שתי המדינות המנוגד לחוט השדרה האידיאולוגי של הליכוד ובוודאי לזה של בני בגין עצמו. "עדיף ראש ממשלה המדבר על רעיון שתי מדינות ולא מאמין בו, על ראש ממשלה שגם יאמין בו", אמר. 

הבעיה היחידה עם החלטת הליכוד השבוע היא האיחור הקל, בן 40 השנים, בקבלתה (מאז המהפך ב־1977). מלכתחילה היה זה מנחם בגין שהסכים להקפיא את החלת החוק על יו"ש (ורצועת עזה). הוא עשה זאת תוך עמידה על כך שהכללת התביעה הישראלית לריבונות עליהם תיכנס ל"הסכם המסגרת לשלום עם מדינות ערב", שגם הוא נחתם בקמפ דיוויד ואושר בכנסת יחד עם הסכם השלום עם מצרים. 
 

בגין התעכב רבות על ההסכם הזה, שנגע בין השאר במעמד תושבי יו"ש הערבים והיהודים. הסכם השלום עם מצרים כמעט התפוצץ על רקע הסוגיה הזו ולא על רקע פינוי היישובים מסיני. בגין חזר והצהיר (ודאג שהצהרתו תצוטט בגוף ההסכם), שבמשא ומתן העתידי, תעמוד ישראל על החלת הריבונות הישראלית ביו"ש תוך הענקת אוטונומיה רחבה לאוכלוסייה הערבית המקומית. לכן התנגד בתוקף לניסוח שהיה כלול בטיוטה ולפיו ההסכם, "ייקח בחשבון את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". 
 

הנוסח המתוקן שהתקבל כפשרה היה: Taking into consideration also the legitimate rights of the Palestinian people. לשיטתו של בגין, משמעות הוספת המילה "גם" היא שיש לראשונה מאז החלטת מועצת הביטחון 242 מ־1967, הכרה בינלאומית בקיומם של בעלי זכויות בנוסף לערבים ביהודה, שומרון ועזה. והכוונה היא, כמובן, ליהודים. בגין גם התעקש על הגדרת הפלסטינים כ"אנשים" ולא כ"עם", כדי להבהיר שיש לערבים בשטחי יש"ע זכויות אזרחיות אבל לא זכויות לאומיות.
 

בראייה היסטורית, החלטת מרכז הליכוד מתכתבת עם ההתעקשות של מנחם בגין על הפרטים הקטנים, שאז הייתה לא מובנת למצרים, לאמריקאים ואפילו לעזר וייצמן ולמשה דיין, שותפיו למשלחת הישראלית בקמפ דיוויד.  אומנם מצע הליכוד לבחירות נותר כפי שהיה בכל הנוגע לשלמותה של ארץ ישראל המערבית שבין הירדן לים, אבל ההצהרה של נתניהו בנאום בר־אילן נתפסה כמבוא לשינוי מגמה במדיניות הליכוד. ההחלטה השבוע הבהירה שמפלגת הליכוד שוללת באופן מוחלט שינוי מגמה כזה.

הליכוד, פה אחד, בגוף העליון שלה, ובתמיכת כל מנהיגיה המרכזיים, אותתה לנתניהו שאין יותר מקום למס שפתיים. שהגיעה העת לזקוף את הגב הלאומי, ולתבוע בפה מלא את הזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על חבלי מולדתו ההיסטורית. מרכז הליכוד קורא את המפה העולמית. את השינוי בממשל האמריקאי. את התובנה שטראמפ קורץ מחומרים אחרים, לעומת קודמיו בתפקיד. שזהו עיתוי מושלם לשינוי. להפיכת יוצרות. להפיכת העקוב למישור. לתיקון עולם.
 

פעם דיברו על חלון הזדמנויות למזרח תיכון חדש. זה בדיוק מה שאבחן מרכז הליכוד, כשהוציא תעודת פטירה רשמית לרעיון של שתי מדינות לשני עמים. את הצעד הראשון עשה טראמפ כשהכיר בירושלים כבירת ישראל. ההיסטוריה פרשה כנפיים. השמיים לא נפלו עלינו. להפך, התברר שאפשר לעשות שינויים מרחיקי לכת במזרח התיכון מבלי שישראל תשלם על כך מחיר בלתי אפשרי. מרכז הליכוד בסך הכל אותת לנתניהו להרים את הכפפה. לא לפחד מתגובת העולם. פשוט לעשות את מה שנכון. ומה שנכון זה להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון על כל היישובים היהודיים תחילה.