אף אחד, לא באיראן ולא מחוצה לה, לא יכול לומר אם המחאה הנוכחית היא גל חולף או תחילתו של שינוי. אף אחד גם לא באמת יודע מה הפרופיל של האנשים שמשתתפים בה. על דבר אחד כולם מסכימים: זה האירוע המשמעותי ביותר שידעה איראן מאז "המחאה הירוקה" של 2009. יש פה הזדמנות לישראל, אבל הבעיה באסטרטגיה הישראלית מול איראן היא שפשוט אין אסטרטגיה.
רוב הדיווחים מציירים אותה כמחאה של מעמד הפועלים - עובדי הכפיים, מצביעי השמרנים מהפריפריה - בניגוד למחאת הבורגנות תומכת הרפורמיסטים של טהרן ב־2009. יש הטוענים שזו הסיבה לכך שקשה יותר לדכא אותה: אם ב־2009 אפשר היה להביא מהפריפריה חטיבות בסיג' שידכאו את האינטליגנציה הטהרנית שנואת נפשם, הרי שעכשיו אנשי הבסיג' שנאלצים לעמוד מול המפגינים בערי השדה הם השכנים שלהם.
האומץ של המפגינים מרשים: ההתרסה הבוטה נגד המנהיג העליון חמנאי, הקריאות לחזרתו של בן השאה ריזה פהלאווי - כל אלה תופעות שעוד לא ראינו. כל שירותי המודיעין במערב מנסים לפלח את האוכלוסייה של המפגינים, אבל לאף אחד אין עדיין מסקנות חד־משמעיות. ההבנה המקובלת היא שאם הערים הגדולות, ובראשן טהרן, יצטרפו במספרים גדולים למחאה - זה יתחיל לטלטל את כיסאות האייתוללות.
שלא כמו ב־2009, המשטר נזהר בינתיים בתגובה שלו. שני דברים משמעותיים קרו מאז - "האביב הערבי" וחילופי הממשל בארה"ב. בימים האחרונים הגביר המשטר האיראני את העוצמה שהוא מפעיל נגד ההפגנות, אבל לא בהרבה. הוא כבר למד והפנים את מה שקרה למנהיגים באזור שניסו לדכא בברוטליות מחאה עממית. המשטר מקווה שהגל הזה יחלוף בלי לגרור את המדינה לשפיכות דמים רבתי. אף אחד לא רוצה להיות זה שיירשם כמי שנתן את הפקודה לפתוח באש.
הנשיא חסן רוחאני הוא איש מפתח בסיפור. הוא הראשון שהעז לאתגר את משמרות המהפכה, להצביע על ההשקעה האיראנית בטריטוריות זרות וגם חשף את תקציבי העתק של אנשי הדת. בינתיים הוא הולך בין הטיפות ונזהר מלהתעמת עם חמנאי. הצטרפות שלו למחאה עשויה לחזק אותה אבל גם להביא לקצו.
עלי חמנאי, האיש החזק באיראן, כבר הוכיח בתפקידו הנוכחי וגם לפני כן כנשיא איראן, שהוא לא מתעלם מרחשי הרחוב. ב־1988, כשראה את הייאוש בחברה האיראנית מהמלחמה עם עיראק, הוביל את המנהיג רוחוללה חומייני לצאת מהמלחמה. בשנתיים האחרונות, כשמספר ההרוגים האיראנים בסוריה התקרב ל־200, צמצם דרמטית את הנוכחות של אנשיו שם.
הוא תכף סוגר 30 שנה בתפקיד, מה שהופך אותו לאחד המנהיגים הוותיקים במזרח התיכון, שני רק לסולטן עומאן. אבל בגיל 79 ועם סרטן ערמונית מפושט כנראה שלא יחגוג עוד הרבה ימי הולדת. בשקט מתחולל באיראן קרב ירושה, שבו גם רוחאני רואה בעצמו מועמד, ואין ספק שזה מכתיב גם את התנהגותו בימים האלה.
מר איראן
ישראל לא צריכה להתייצב פומבית בראש המחנה המעודד את המחאה - זה רק יזיק. הצהרות התמיכה הנלהבות של נתניהו לא הועילו למפגינים. אבל ישראל כן צריכה לפעול בשקט ולדחוף עוד מנהיגים בעולם לגבות אותם ולתת להם לגיטימציה. הנשיא דונלד טראמפ זיהה מהר את ההזדמנות, והוא כבר שם. אירופה הרקובה לא מצליחה אפילו לנסח מסר ברור של תמיכה ועוד יוצאת בהצהרות מבוהלות על כך שטראמפ מוביל למלחמה. ישראל צריכה לעזור למוחים באיראן בגיבוש חזית של מנהיגים שיעניקו להם רוח גבית.
אבל זו בדיוק הבעיה במדיניות של ישראל למול הרפובליקה האסלאמית. איראן היא אולי המילה השכיחה ביותר בנאומיו של ראש הממשלה, אבל אם תשאלו מה האסטרטגיה שהוא מוביל נגד מי שנתפסת כאויב המשמעותי ביותר שלנו? אז זהו, שאין אסטרטגיה.
מי שרוצה להתמודד מול אומה של יותר מ־80 מיליון בני אדם, משכילה ומוכשרת, לא יכול להסתפק בנאומים או בלקוות שארה"ב תציל אותנו מידיה. עמיתי ברק רביד חשף לאחרונה את הסכם שיתוף הפעולה בינינו ובין ארה"ב בנושא איראן. אבל ההסכם הזה מדבר על הקמת קבוצות עבודה בנושאים שונים - לא זה מה שיעצור את ההתפשטות האיראנית באזור.
בעבר ניהלה ישראל מול איראן מערכה נרחבת. מ־2003, על פי פרסומים זרים, הפעילה ישראל מערכה של סיכול טכנולוגי, כלכלי, סיכול של מדעני גרעין, חשיפה של סודות ושקרים איראניים ואסטרטגיה של בלימה מדינית מול איראן. דווקא בשנים האחרונות, שבהן מנהיג אותנו "מר איראן", יש תחושה של האטה בפעילות הזאת.
איראן מנהלת נגדנו מערכה רב־ממדית תוך שהיא משתמשת בכל גורם אזורי אפשרי: לבנון, עזה, סוריה וגם הפלסטינים. מי שרוצה לבלום את האיראנים חייב לפעול נגדם בדרך דומה: לטוות רשת של בריתות אזוריות שתקיף את איראן בדיוק כפי שהיא מקיפה אותנו. ולא חסרים היום שותפים פוטנציאליים לרשת כזאת.
אי־השקט בשבוע האחרון מספק למי שרוצה בכך הזדמנות טובה לפעולות חתרנות בתוך איראן. מי שראה את המערכה שהפעילה רוסיה נגד ארה"ב ערב הבחירות, מבין שהיכולת היום של מדינה להשפיע על דעת הקהל במדינה אחרת היא אדירה. אבל מעבר לשימוש בכלים רכים - יש לחזור לסיכולים מכאיבים - לא רק של אנשי פרויקט הגרעין והטילים אלא גם של גורמי משטר.
השבוע פרסם העיתון הכוויתי "אל־ג'רידה" כי ישראל וארה"ב הסכימו שיש לחסל את מפקד כוח אל־קודס קאסם סולימאני. זה נשמע כמו ידיעה שנועדה לגרום לסולימאני לאי־נוחות. אבל הידיעה הזאת מתפרסמת אחרי חודשיים שבהם מצטייר לצופה מהצד דפוס חדש בהתנהלות הישראלית. לפני חודשיים פרסם ה־BBC תמונת לוויין של בסיס איראני שמוקם בסוריה. שבועות אחר כך הבסיס הזה הושמד, על פי פרסומים זרים, בידי ישראל. כלומר, מה
שמתפרסם גם מתממש.
קאסם סולימאני הוא מהמוכשרים שבאויבינו. לפני 20 שנה הוא מונה למפקד כוח אל־קודס של משמרות המהפכה, הכוח האמון על הפצת המהפכה האסלאמית, ומאז הוא נוחל הצלחות כבירות: בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן ובעזה. לא במקרה הוא מחזיק בתפקיד זמן רב כל כך: הוא אחד המוחות היצירתיים בקרב משמרות המהפכה. נדמה שהגיע הזמן לסיים את הקריירה המוצלחת שלו. אין שום סיבה שתהיה לו חסינות.
המנהיגות שלנו לעגה בשמונה השנים האחרונות, ובצדק, לברק אובמה, שהאמין שנאום רהוט יכול להחליף עשייה ומדיניות. אבל בנושא האיראני היא עושה בדיוק אותו דבר: אומרת הרבה ועושה מעט. אם איראן היא האיום הלאומי עלינו - צריך לגייס את המשאבים הלאומיים כדי להתמודד איתה.
בינתיים, במקום להתייצב מול איראן - אנחנו מתקרבים אליה. בשבוע שבו האיראנים עושים צעד קדימה וקוראים תיגר על השלטון המדכא שלהם, ישראל עושה צעד אחורה ומצטרפת למועדון המפוקפק של מדינות שתומכות בעונש מוות. כשהאיראנים יוצאים וקוראים לשחרור מכבלי התיאוקרטיה, הקואליציה שלנו יוצאת מגדרה כדי לכפות חקיקה דתית על ציבורים חילוניים. לשני העמים - הישראלי והאיראני - מגיע שלטון טוב יותר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר.
[email protected]