מאיר עוזיאל בטור מיוחד: בתיה עוזיאל שאני זוכר

בתיה הייתה בשבילי קרובת משפחה אהובה. לא הכרתי אותה דרך הטלוויזיה, אלא בקשר שמתקיים בתוך המשפחה. השם עוזיאל לא שונה מאז ימי התנ"ך, והוא נפוץ פה ושם בעם שלנו ובתפוצותיו הכפויות, אבל משפחת עוזיאל שבתיה ואני חלק ממנה היא משפחה קטנה למדי, ולה דורות רבים בירושלים. מה שמקשר בינינו הוא סבא שלי, הרב עוזיאל, הרב הראשי, שאחיו נסים היה סבו של בעלה של בתיה, שמואל. 
 

היא הייתה קרובת משפחה שבשבילי היה תמיד עליז בקרבתה. עליז ומעניין. יש מושג כזה "אדם בלי גיל", שחוק אבל נכון לפעמים. בתיה הייתה כזאת בשבילי עד ימיה האחרונים. בגלל העניין שלה באומנויות פלסטיות היה לנו הרבה מהמשותף, וכל הזמן הייתה באוויר תוכנית להיפגש סביב הנושאים האומנותיים האלה.

עברנו יחד הרבה שמחות משפחתיות. היה לה נוהג יצירתי, אופייני לה: היא נטלה את ההזמנה לחתונה או לבר מצווה משפחתית, יצקה אותה בתוך חומר שקוף והקיפה אותה מיני עיטורים וקישוטים שיצרה מחומרים ומחלקי חפצים שאספה. כך הפכה ההזמנה למעשה אומנות במסגרת. שמורות במשפחתי באהבה כמה הזמנות כאלו. מה היא תעשה בעולם שבו לא שולחים עוד הזמנות נייר אלא הזמנות אינטרנטיות?

בתיה ידעה כמה טרגדיות בחייה: פטירת בעלה האהוב, ולפני כן מותה קורע הלב של הבת שרי, החייכנית והמאירה, אומנית כאמה, שמאבקה במחלה קשה הכריע אותה בגיל 24 בלבד. נותר הבן צחי. ביתה של בתיה היה משהו שנע בין מעון שמעז להפגין הצהרות עיצוביות מקוריות לבין מוזיאון לבין סדנת אומנות פעילה. תמיד היו שם הרבה צחוקים ופטפוטים ועליזות. כמובן, לא ביקרתי מספיק. כמובן, רציתי לקפוץ לביקור לפני כמה ימים, כששמעתי שמצבה קשה. כמובן, לא הספקתי. וכמו רבים שהכירו אותה נשארתי גם אני עם תחושת החמצה.