קמפיין "גם אני" חילק את האנושות לשניים

קמפיין "גם אני" הוכתר כאחד האירועים המשמעותיים של השנה שעברה, אם לא המשמעותי שבהם, שתלה לא מעט קרקפות של גברים חזקים לשעבר על החגורה. עתה נותר רק להמתין ולראות אם מדובר בסוג של טיהור שמצליח לעורר לא מעט כותרות, אבל ספק אם הוא משנה מציאות, או שמא מדובר בנקודת ציון חשובה במאבק למען חברה שוויונית יותר. 
 

מאחר שהתשובה לשאלה הזאת תישאר פתוחה לעוד כמה שנים (לפחות), מעניין לבחון בינתיים את תגובתם של הגברים לקמפיין, תגובה שאותה אפשר לתמצת במשפט: "אמממ... ובכן... אההההם, כלומר... תראו... או־קיי?". ללא ספק תגובה ששמורה לרוב למצבים שבהם גברים מאבדים כ־90% מיכולת התגובה של המוח, כמו שקרה לנו פעם בחברת נשים.
 

אלא שדווקא מאחורי חוסר התגובה, שכוללת בעיקר מלמולים והימנעות מקשר עין, מסתתרת לא מעט תבונה עתיקה כנאמר: "והמשכיל בעת ההיא יידום". זה לא שכולם דממו, אבל מי שדיבר וחטף היו מי שנמצאים בשני הקצוות. בקצה אחד נמצאים מי שלא הבינו שהשיח השתנה: הם שלפו מיד קלישאות גבריות חבוטות ודאחקות עלובות, ומיצבו את עצמם (בצדק!) כקופי אדם. 
 

נדמה שעל החלק ההולך וקטן הזה בקרבנו חבל להשחית מילים, אבל בכל זאת נקדיש לו כמה: מדובר באנשים שממחזרים את הבדיחות על ההבדל בין "אונס" ל"או־נס", ולא מבינים למה אף אחד מסביב לא צוחק(ת). כי הרי ברור להם שמדובר בהומור משובח לא פחות מהבדיחה על "למה אוכלים ביצים קשות בפסח" שהם מספרים תמיד בטיימינג קומי מושלם, כשכולם מסביב עצבניים בעת הקריאה בהגדה. אל תדאגו בקשר אליהם: הם יספרו אותה עוד פעם למקרה שלא שמעתם ואז עוד פעם כדי להסביר את הפואנטה. ואז הם ייעלבו, ימחו על כך שאיבדנו את חוש ההומור וייעלמו, תודה לאל, בתהומות הנשייה.

 

הסוג השני של המגיבים מקרב הגברים הוא "המכים על חטא". אומנם לרוב לא חטאם שלהם, חלילה, אבל הם נוטלים על עצמם את החירות לדבר בשם כל המין הגברי ולהעלות ברשתות החברתיות פוסטים מתנצלים עם סופרלטיבים שלא היו מביישים אף אישה אקטיביסטית. וטוב, נו, הם עלובים כמעט כמו מי שהופיעו, לכאורה, בפני מועסקות פוטנציאליות שלהם בחלוק בית חושפני וביקשו מהן לדבר למיקרופון. 
 

החלק הכי עצוב בכל הסיפור הזה הוא ששום דבר מהתגובה שלהם אינו אמיתי: "לקיחת אחריות" כביכול היא בסך הכל אמצעי לקושש נקודות זכות בקרב נשים. טעות, כי באופן לא מאוד מפתיע הם זוכים בעיקר לבוז: גם אמזונות הששות אלי קרב (ובעיקר הן!) לא אוהבות סמרטוטים. באמצע נמצאים משהו כמו 80% מהגברים, שמביטים באירועים ממרחק ביטחון ושותקים.

רובם שותקים במבוכה שמשמעותה היא, "כן, אבל...". רק שאפילו את זה הם לא אומרים, כי ה"כן" עלול להיתפס כמעין הודאה באשמה על איזה שלד או שניים שיש להם בארון (והרי עד לאחרונה הם לא זכרו אפילו שיש להם ארון, לא כל שכן שלד). ולעומת זאת ה"אבל" שמשמעותו בגדול היא: "אבל זה לא שהוא אנס אותה. כולה שתו כמה דרינקים שלאחריהם הוא ניסה לשלוח ידיים ובסוף לא קרה כלום. כלומר, לא משהו קיצוני כל כך בקודים מלפני 20 שנה", יגרור תגובה בלתי מידתית בעליל מצד המאזינות.
 

לכן אנחנו שותקים. לרוב מושכים בכתפיים במבוכה, אולי מוסיפים איזה "צצצצ" כשעוד שם שפעם הערצנו נתפס בקלקלתו, ומוסיפים קצת מס שפתיים, כמו לצחוק על נשים שמודות שהן בסך הכל רוצות להיראות טוב בשביל גבר אמיד, ולא מתביישות להגיד שכל מה שמעניין אותן בחיים הוא בית ומשפחה. 

וראו זה פלא - הטריק הזה מצליח. כי אם יש משהו שמעצבן נשים לוחמות יותר מגברים מטרידים, הרי הוא נשים פאסיביות, הן אלה שבוגדות במאבק. כי הרי להיות רווקה בת 40 עם קריירה בינונית ובלי ילדים זה האושר בהתגלמותו.
 

מצטער, לא התכוונתי להעליב אף אחת (כלומר, יותר ממה שהדודות שלה מעליבות אותה בעצמן בארוחות חג), אלא רק לתבוע את עלבונן של הרבות והדוממות. הן אומנם שמחות על זה שהחרמנים המזדקנים מפעם מקבלים סוף־סוף בעיטה הגונה לישבן (או למה שנמצא מלפניו), אבל לא ממש רוצות לשנות את כללי המשחק.