בזמן האחרון יצא לי לתהות אם הבחירות המקצועיות שלנו הן סוג של תכונה גנטית שמצטרפת לכישרון מולד, או שזה בכלל צירוף של נסיבות, מקריות ונוכחות במקום הנכון ובזמן הנכון. את עבודת השורשים הראשונה שהייתי צריכה להגיש בבית הספר היסודי העתקתי מבת דודתי, שעשתה זאת כשנה לפני וכיאה לגנטיקה החצי משותפת שלנו, העדיפה את החיים הקלים והעתיקה את העבודה שלה מאחותה הגדולה, שהעתיקה מבת דודה אחרת. העבודה עברה כמובן גם לאחותי הקטנה באותה גרסה, שאפילו לא תוקנו בה שנת ההגשה והעשור שהתחלף. עד עצם היום הזה יש צד מקופח במשפחה שאיש לא טרח להכין לו אילן יוחסין.
את מה שלא בדקתי אף פעם אני עושה בעוונותי רק עכשיו כדי לגלות מאיזה צד במשפחה גן העצלנות מגיע ואיך זה שישנם שלושה עיתונאים במשפחה (שניים בדימוס, אחד בכל דור), סבא משורר, סבא רבא מהצד השני שבכלל היה סוחר דיו ומספרים גם על סופר סת"ם. והאם הצירוף של כל הנ"ל לא הותיר לי ברירה. אף על פי שחיפשתי מחוזות קריירה שונים בילדות, לכתיבה הגעתי לא באופן מכוון אלא די במקרה. אם בכלל יש דבר כזה שנקרא מקרה.
ביום שישי האחרון התעוררתי בבוקר לקריסת החשמל בסלון. מי שמכיר אותי יודע שאני יכולה להתמודד עם משימות מסובכות מאוד, אבל קשה לי נפשית להכיל קריסות קטנות של חיים, כגון בעיות במערכות אינסטלציה, חשמל או כל דבר אחר שאני לא יכולה לטפל בו בעזרת עזרים מטמבור והסולם החתיך שקניתי עם המעבר לדירה.
כל הסיפור הזה של התנהלות בזמן שגרה ותפעול החיים היומיומיים מתיש אותי ברמות כמעט לא פרופורציונליות. במיוחד כשזה תלוי באיש זר שאמור להיכנס אלי הביתה בזמן שנוח לו, ומותיר אותי להתפלל לחסדי כישרונו המולד ונדיבות לבו לפני שאני חותמת על הצ'ק. יש לי חברה שטוענת שלו הייתי אמא הייתי מבינה שתפעול שגרה הוא חלק מפעולות היומיום ולא הייתי עושה מזה עניין. לטענתה, כמו שיש נזילות מחיתול יש גם נזילות מברז ולפעמים גם קצר בחשמל, אז לא צריך להיכנס לפאניקה. אני לא מסכימה איתה אבל מפחדת לריב עם אמהות על מהות האמהות. בפעם האחרונה שזה קרה לי בפייסבוק, זרקו אותי מאחת מקבוצות הנשים הסופרגירליות. לא שהצטערתי על כך.
אסף החשמלאי המקסים שהגיע באותו בוקר שישי תוך 20 דקות לסדר את השקע, כמו פרמדיק של מד"א שטיפל בנפגעת אירוע עצבי, סיפר לי שהוא בכלל היה קולנוען. לא ממש הייתה לו עבודה בתחום, עד שנתקל במקרה בקורס של משרד העבודה. הוא התאהב במקצוע ומאז מוצא בו פן יצירתי לא פחות ממה שמצא בעולם הסרטים.
אמרתי לו שאני מבינה. לא קלים הם חייו של הכותב בישראל, גם למי שנחשב סופר מצליח. החברה מצפה ממנו - או ליתר דיוק משמו שהולך לפניו - לשבת כווירג'יניה וולף או ארנסט המינגווי מול חלון אחורי שמשקיף על חורש, או לחלופין ללהג בבתי קפה על פילוסופיה קיומית ולכתוב בכל יום פרק. לא מזמן שוחחתי עם כמה סופרים מצליחים, שסיפרו לי כמעט בהתנצלות שיש להם עוד עבודה מהצד, מה שאכזב אותי. קצת כמו התנפצות האשליה הרומנטית: לשבת ליד חלון מול הים ולכתוב ספרים. אם כי ברור לכם שהמוזה לא מגיעה משם.
אחד מתחביבי הוא לפגוש אנשים בעלי מקצועות נכחדים, או ליתר דיוק מקצועות שאיש מבני הדור הישן לא היה מעז לכנות אותם "מקצוע". סופרים הם החביבים עלי, ואחריהם משוררים וגם ציירים. סבא שלי כאמור היה משורר, אבל הוא גם החזיק בתואר שוטר לפחות עד הפנסיה. על אף שאחז בשאיפה לכתוב יום וליל שירים, הוא תמיד היה שואל אותי אם במה שאני עושה, "יש כסף" ולא חסך ממני את המשפט "אז מה יהיה?". הוא מעולם לא הציג את עצמו כשוטר. העבודה הזאת הייתה כמו זמזום של זבוב טורדני שחג מעליו בין שיחות הקפה על כתיבה ומילים.
הסבים של בני דורי רצו להיות רופאים ורואי חשבון. אני אמרתי לאסף החשמלאי בין חיווט אחד למשנהו שאני חושבת שמה שהוא עושה מציל חיים לא פחות, בלי להגזים. בלעדיו אני מניחה שבערב שבת האחרון הייתי יושבת לבד בחושך, מנסה לכתוב מול תאורת החירום שמשמשת לעת מצוא כעששית מודרנית ונותרת עם דף ריק.
אני מביטה על בעלי המלאכה הקטנים האחרונים שנותרו ברחוב מגורי: על הסנדלר, השען, החייט וההוא מהחנות הקטנה לכלי הבית שאני מקפידה לקנות רק ממנו חומרי ניקוי, ומבינה שלמרות המקצועות השימושיים שלהם הם עדיין נאבקים להתקיים. זה מעציב אבל נותן לי טיפה תקווה שאולי בכל זאת יום אחד יהיה אפשר להתפרנס מסִפרות.