בימי מבצע עופרת יצוקה היה בנימין נתניהו ראש האופוזיציה. הוא הבטיח שכאשר הוא יהיה ראש ממשלה, הוא לא יעצור את צה”ל לפני שימוטט את שלטון חמאס. ההזדמנות ניתנה לו בצוק איתן, והוא לא עשה זאת. אפשר שראה כי המחיר בחיי אדם יהיה כבד מדי. אפשר שראה דווקא יתרון בשלטון חמאס ברצועה ובפיצול בין עזה לרמאללה. אפשר להתווכח אם טעה או צדק. על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: כל מנהיג ישראלי לאומי חייב להילחם בשאיפות הלאומיות הערביות להקים מדינה בלב המולדת שלנו, ובדרישתם שישראל תכיר ב”תביעת השיבה” של הפליטים כדי למחוק את ישראל.
“פתרון בעיית הפליטים” הוא אבן יסוד בתביעות הערביות מישראל, תביעה שכוונתה למחוק את ישראל כמדינה יהודית. “הפליטים” הם גם מרכיב עיקרי ביכולתם של הערבים לגייס תמיכה בינלאומית לטובתם, והם גם מאגר כוח האדם העיקרי לארגוני הטרור. “הפליטים” נמצאים עדיין, גם 70 שנה אחרי מלחמת העצמאות, במחנות פליטים בעזה, ביהודה ושומרון ובמדינות ערב. התנאים שם קשים. זוהי ממלכת העוני, האבטלה, הפשע והטרור. המחנות מנוהלים בידי אונר”א: הארגון הבינלאומי “הפרטי” של “הפליטים הפלשתינאים”. זהו ארגון משגשג. הם התחילו עם פחות מ־700 אלף בשלהי מלחמת העצמאות, והיום יש להם יותר מחמישה מיליון. הם פליטים לנצח. גם נכדים ונינים וחימשים, גם בעוד 100 דורות.
שאר הפליטים בעולם מאבדים את מעמד הפליטות אחרי חמש שנים, ולכן הם מתאמצים להשתקם ולהתיישב מחדש. רק אונר”א מחנכת לטפילות, לחיים מקצבאות, מתרומות של מדינות העולם, ולמלחמת נצח בישראל. מנהיגי הפלשתינאים מכירים בערכם העצום של הפליטים כנשק מדיני, וכל עוד זה תלוי בהם - הם לא ישוקמו ולא ייושבו מחדש. החינוך בבתי הספר של אונר”א הוא שנאה מזוקקת לישראל ומנגנון שטיפת מוח לטרור נגדנו. אונר”א הוא גם המעסיק העיקרי של מחבלי חמאס בעזה.
איש לא הקשיב לישראל עד טראמפ
שנים רבות מוקיעה ישראל את ההסתה והחינוך לשנאה בבתי הספר של אונר”א ודורשת לחסל את הארגון הזה. אך איש בעולם לא הקשיב לדרישותינו. מדינות העולם המשיכו לממן את הארגון, ובראשן ארצות הברית, התורמת העיקרית שלו. אבל הנה - קם נשיא חדש בארצות הברית שלא משועבד לשקרים ולתעמולה הערבית; שאינו מבין מדוע הוא צריך להמשיך לתרום להם מיליארדים ולקבל טרור בתמורה. ויש לו נציגה באו”ם שגם היא מאסה בטרור הערבי, והם מבטיחים לקצץ בסיוע האמריקאי לארגון הזה. זוהי אחת החדשות הטובות ביותר ששמענו בשנים האחרונות. אך מה עשה ראש ממשלת ישראל? שפך מים קרים והעניק לכל הפקידים תומכי הערבים במחלקת המדינה האמריקאית סולם נוח לרדת בו מעץ ההצהרה של טראמפ. נתניהו הודיע שאנו אומנם תומכים בקיצוץ בתקציבי הארגון, אבל “בהדרגה”.
אפשר למצוא כל מיני תירוצים עקומים או סיבות דחופות ואמיתיות להצהרה כזו: מערכת הביטחון מזהירה מהתלקחות בעזה אם יפוטרו כמה רבבות מורים המועסקים בתקציבי אונר”א ומחנכים עוד דור לשנאת ישראל. אולי נתניהו עצמו אינו מעוניין בהתלקחות כזו בעיתוי הזה, או שהוא חושש באמת לפגיעה הומניטרית באוכלוסיית הרצועה (סתם. לא באמת).
אבל אף אחת מהסיבות או התירוצים הללו אינם גוברים על הזדמנות חד־פעמית לפתור את אחת מבעיות היסוד של הסכסוך; בעיה המשמשת מקור דלק מניע למדורת השנאה. ישראל תדע להתמודד עם קושי זמני, התלקחות או משבר הומניטרי (כמה התלקחויות כאלו כבר היו מאז ההתנתקות? מה “הרווחנו” מהן?), ובלבד שניפטר מהרעה החולה הזו.
אין לדעת כמה זמן עוד ישלוט טראמפ בארצות הברית, ומי יבוא אחריו. אם טראמפ מוכן לחנוק עכשיו את אונר”א - צריך לעודד אותו, לסייע בידיו, לא לצנן את התלהבותו. לא להציע שזה ייעשה “בהדרגה”, לאט־לאט, עד שהערבים יתארגנו למצוא מימון אחר. להפך. ישראל צריכה לרכז מאמץ דיפלומטי רחב כדי לשכנע עוד מדינות להצטרף ליוזמת טראמפ. להראות לכל העולם כי כמעט אין עוד “פליטים פלשתינאים”, רק צאצאי־צאצאיהם, ואין שום סיבה שהם ימשיכו לפרנס אותם עד קץ כל הדורות. יש ודאי לנתניהו הרבה צרות ובעיות דחופות, אך אף אחת מהן אינה מהווה סיבה למסמס את ההזדמנות ההיסטורית.