הזמנו כרטיסי טיסה בלואו קוסט. במקום להעשיר דירקטוריון של חברה מסחרית מוכרת ושמנה באלפי דולרים, החלטנו לנסות משהו אחר ושילמנו עבור שני מקומות לאנגליה סכום צנוע יחסית. כלכלית זה נשמע כמו דיל מצוין. במקום להתענג על ארוחה מיניאטורית ומערכת שמע בידורית שיש היום בכל אייפון, אצרנו עוד ממון לבזבוזים ולמלון. מה רע?
שמחים וטובי לב ארזנו ציוד קל עד קל מאוד. החוקים הנוקשים של תעופת הקמצנים מייקרת את צירופה של כל מזוודה לרמות בלתי נסבלות. בהתאם לכך כמות הבגדים עברה סלקציה אכזרית. במקום גנדור של חו"ל כיוונתי למראה של חוטב עצים: נטול תחתונים ונטול גרביים להחלפה. ייתכן שאצחין, אבל הכסף יישאר בכיסי. שילמנו 100 שקל לנהג מונית והגענו לבן־גוריון.
למרבה הצער, החופש דל התקציב אינו כולל את הזכות להתענג על מנעמי הטרמינל המפואר והחדש שנבנה תחת הכותרת "נתב"ג 2000". במקום זאת הופנינו לטרמינל 1, אזור צדדי וקטן שבוודאי מוכר לוותיקים שבינינו. בעבר המתחם שימש כשער הכניסה והיציאה של מדינת ישראל. די להביט בו, והראש חוזר עשורים לאחור. מי לא זוכר את הציפייה הדרוכה, בין אלפי אנשים מיוזעים ודחוקים, לקרובי משפחה דשנים שיחזרו ממסעות חובקי עולם ויביאו מתנה? כמה התפללנו שהדוד בעל המבטא המוזר יגיח עם נעלי ספורט וג'ינס ג'ורדאש מניו יורק, גבינות מצחינות מפריז, שוקולדים משווייץ או כל דבר שיזכיר ולו במעט ניחוח זר.
על מנת למצוא את הבן האובד בזריזות גדולה יותר, נהוג היה להמטיר מקבץ של שאלות מטרידות על הציבור שנורה החוצה כמתוך לוע של תותח היישר לשקשוקה המהבילה של אזור מקבלי הפנים: "זו הטיסה מניו יורק? שלוש שתיים חמש מפריז כבר נחתה? ראיתם את משה כהן? היה איתכם משה כהן על המטוס? גרום וחייכן? לא? אתם יודעים מדוע הטיסה שלו מווינה לא נחתה? מה עשיתם למשה כהן?".
קבלת שי מארץ רחוקה נחשבה לבונוס יקר המציאות, אבל מופלאה עשרת מונים הייתה התחושה המשכרת להיות בכבודך ובעצמך בצד השני של המתרס. איזו רוממות נפש פקדה אותנו כשהגענו לשדה ובידנו דרכון רענן ויעד ברור שכולו אומר חופשה, קניות ודולרים בכיס. כמה צהלה הנפש ברגע שהמטוס המריא ואתה עליו. או אז העיניים סוקרות את השדה ממעל ותרות אחר צ'אק נוריס שמצלם על האספלט הלוהט למטה את סרט "מחץ הדלתא". וממש ליד, בהאנגרים הענקיים נחתו שחקני מכבי תל אביב עם הגביע האגדי בשנת 1977. אבל, כמאמר הקלישאה, הכל השתנה. גם הרוח וגם החומר. כעת יש מטוסי סילון פרטיים ומסלולי VIP. גיחות לחו"ל הפכו תדירות כמו בוטנים, וכל מוצר שנפשך חשקה בו נמצא במרחק שתי הקלקות במחשב.
אבל הנה שוב הגעתי לטרמינל הישן, שבו הכל נותר זהה. צבעי השטיח והשיפוץ קפאו בזמן. בטור עורפי צועד אנוכי, בתוך סט של סרט בורקס משנות ה־70, לצד קמצני ישראל. יחד אנו צפויים לשבת בטיסה שעל פי כל הסממנים המוקדמים עתידה להיות גיהינום נוראי. אפילו הדיוטי פרי, שמשמש בדרך כלל בשלל שדות תעופה ברחבי העולם כמוקד עלייה לרגל לישראלי הבזבזן, נראה כאילו נבנה כדי להציל את הקונה ממיתון או ממחסור עתידי המתגנב ובא. במקום בשמים יקרים וביגוד נוצץ כמקובל, המדפים עמוסים בקרקרים, במבות ושאר חטיפים יבשים.
תור ארוך ופתלתל שהזכיר מחוזות מרוסיה הסובייטית התגלה ליד סניף "ארומה". נדמה לי שמעולם בהיסטוריה האנושית לא התקבצו כל כך הרבה אנשים יחד בשקיקה משותפת לסנדוויץ' חלומי. אחרי שיטוט בין קבוצה של סטודנטים שביקשו לחזור להונגריה להמשך לימודי הרפואה לבין קבוצת צליינים אוקראינים שלבשו חלוקים, נשמע קול בכריזה שהזמין את הנוסעים לעלות לטיסה היעודה. זינקתי מיד לכיוון והתפללתי שיישאר די מקום למזוודה המוקטנת שלנו בתאי האחסון העיליים. כדי להגיע מהר מרפקתי לא מעט מתעכבים בצלעות ובבטן ובשעה טובה הגעתי למושב המסומן. דחסנו במהירות את הציוד שלנו והתיישבנו על הכיסאות המסומנים. המרווח בין מושב למשנהו היה מצומצם אך לא רב או פחות מזה המקובל בטיסה מסחרית רגילה.
זוגתי ואנוכי השתלטנו על שלישייה מלאי תקווה שזו תהיה נחלתנו לאורך המסע כולו. ככל שהתמלא המטוס נוכחנו לדעת שהקולגה השלישי, האקראי והבלתי מוזמן שלנו, טרם הגיע. ההמראה כבר נראתה באופק, וההתרגשות גאתה. הייתכן שניהנה מכפל מקום? הייתכן שניהנה מארבע שעות מרווחות במיוחד בטיסת לואו קוסט? "אלוהים", התפללתי כמעט בקול רם, "אעשה הכל: אשמור שבת לחומרה, אניח תפילין, לעולם לא אחמוק משום מניין ואפילו
אתרום לצדקה. רק שלא יישב לידנו מישהו ונידחס כסרדינים".
התחינות הועילו, והשם יתברך שעה לבקשתי. הדלתות ננעלו. דיילות בהירות שיער, נאות וקשוחות החלו להסביר בתוספת נפנופי ידיים כיצד עלינו לפעול במקרה של שיבוש והתרסקות. הבטתי בחיבורים המחלידים ובמדי צוות האוויר. ברור שכולם כבר ידעו ימים טובים יותר ותקלה אווירית היא הרבה יותר מסבירה במציאות הזו.
משעלינו השמיימה חששותי התעצמו, וכך גם הטלטלות וכיסי האוויר. מדובר כנראה בטייס שרק עבר טסט וכל מטר שהגביה הורגש היטב והוסיף לחיי חמש שנים. ביקשתי מהדיילת וודקה כפולה. זה עלה כמו חצי כרטיס אבל דפק לי את הראש טוב־טוב ואפשר לי לשרוד עד הנחיתה. לפחות המשקה לא היה מהול ובאיכות סבירה. גם זה משהו בטיסת החצי שקל הזו.