1. בדיחה ידועה מספרת על צייד ההולך ביער שבו הציד אסור. הוא רואה צבי מסתתר בסבך, לא מהסס, יורה בו וממשיך ללכת בשביל כשהצבי על כתפיו. לפתע מגיע פקח. "אדוני, אתה יודע שאסור לצוד פה?", הוא פונה לצייד. "בוודאי", עונה הצייד. "אז מה זה?", מסמן הפקח בידיו על הצבי. "מה זה מה?", מיתמם הצייד. "מה זה הצבי שיושב לך על הראש?", מתרעם הפקח. הצייד לא מתבלבל. הוא מטיל את הצבי על הקרקע וצועק בהפתעה ובזעזוע: "איכס, צבי!".
במידה רבה זה מה שעשו השבוע בחדשות 2. על כתפיו של ערוץ 2 שהתפצל מוטלת גווייתה של התרבות העברית. מתי, למשל, לאחרונה זכינו לראות בפריים טיים שלהם סופר ישראלי ראוי משוחח על ספרו החדש? קשה לזכור, נכון? הרבה יותר קל לזכור תוכניות ריאליטי בכיכובם של כוכבי פופ וולגריים, שמכנים את רכב ההופעות שבו הם מתעסקים עם מעריצות בנות עשרה בשמות שהנייר לא סובלם.
מול תוכניות כאלה גדל דור שלא ידע את סבא בנציון נתניהו. זה לא אופייני רק לנכד יאיר. ה"טראש טוק" ש"זכינו" לצותת לו שלא בטובתנו, יונק בין השאר מהתכנים מחפיצי הנשים המשודרים לפני ואחרי המהדורה. התכנים הוולגריים האלה הם המאפשרים לחדשות 2 להיות המהדורה הנצפית ביותר בארץ. ואז, אחרי חיסול ממוקד ומתמשך של תרבות הדיבור ושל התרבות בכלל, יכולים אנשי החדשות להסיר בזעזוע את גוויית התרבות הזאת מעל שכמו ולזעוק זעקה מרה: "איכס, צבי". מה להגיד לכם? בעיני זו ממש צבי־עות.
2. עירית לינור אמרה פעם שלו תפיסות עולם פוליטיות היו מקבילות להפרעות נפשיות, השמאל היה נרקיסיזם והימין פרנויה. מעבר לחינניות שבאמירה הזו, יש בה גם אמת. מגולמים בתוכה סוד כוחו של הימין וגם סוד חולשתו של השמאל.
הפרנויה מאחדת: השורה שאנו שרים בליל הסדר, "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", היא דוגמה לפרנויה קבוצתית המאחדת אותנו דורות רבים. לעומת זאת, סביב אמירות נרקיסיסטיות בסגנון: "שחרר את היגואר שבך", אפשר מקסימום לגרום לאדם בודד להוציא סכום עתק עבור רכב.
הקלטת ובה שיחתו של יאיר נתניהו נמצאת כבר שנתיים בידי המקליט, ועל כן מותר לתמוה על עיתוי הפרסום. האם הוא נבחר בשל דעיכת ההפגנות נגד בנימין נתניהו או אולי בשל דחיית סיכום החקירות של ראש הממשלה עקב קשיים בגיבוש תיק נגדו? ואולי הם לא היו שלמים עם הפרסום? דבר אחד ברור: מישהו מתאמץ מאוד לתרץ את העיתוי הזה, ועורך דינו של המקליט מסובב אותנו בכחש, כאילו סיבת הפרסום היא הדיון האקטואלי בעניין הצורך באבטחת ילדי ראש הממשלה. אלא שידוע שהמגעים למכירת זכויות השידור של הקלטת הם בני למעלה משנה, הרבה לפני שעלה לסדר היום עניין האבטחה. כך שלא מן הנמנע שיש כאן בהחלט מניע פוליטי של שמירת המומנטום בקמפיין נגד נתניהו האב.
וכאן אני חוזרת לעירית לינור. ציידים יקרים, כזכור הימין מלא בפרנואידים. ככל שתרדפו את נתניהו ומשפחתו באופן בוטה יותר וחסר מעצורים, כך תוזן הפרנויה המלכדת את הימין ושכרכם ייצא בהפסדכם ובעוד כמה מנדטים למחנה הלאומי.
3. בתחילת המאה הקודמת סבלו החלוצים, שחלמו כנראה על מדינה שלא יהיו בה מועדוני לילה עם שמות מבחילים, מקדחת שהועברה אליהם באמצעות יתושים. החלוצים אומנם ישנו עם כילות ומחצו כל יתוש שנתקלו בו בזעם קדוש, אבל מה שפתר את הבעיה היה פתרון מערכתי כולל: ייבוש בית הגידול של היתושים באמצעות נטיעת אקליפטוסים בלב הביצות.
אין כל עניין עיתונאי אמיתי בזמזומם של היתושים הצעירים לבית מימון ונתניהו, בעת שריח ביצת הסחי של סצינת מועדוני הסקס של דרום תל אביב עולה באפיהם. מה שמעניין הוא איך מייבשים את הביצה. בהקשר הזה החדשות האמיתיות הקשורות לערב האלכוהול והזימה, שהובא לידיעתנו ברוב טקס, שייכות בכלל לתחום הרבה פחות צהוב והרבה יותר חשוב של ייבוש ביצת הזנות בארץ: שרת המשפטים אילת שקד וחברת הכנסת עליזה לביא (יש עתיד) בוחנות דרכים שונות להרתיע את לקוחותיהן של הזונות ובכך להנחית על התופעה המכוערת הזו מכה קשה.
11.5 אלף נשים עוסקות כיום בזנות ברחבי הארץ, רובן אזרחיות ישראל. מספר הלקוחות הממוצע ביום עומד על 5.5. מכאן שמספר המכוניות בארץ שבהן ניתן לשמוע שיחות שיכורים מהסוג שזכה מסיבות רכילותיות - או גרוע מכך, פוליטיות - להיכנס למהדורה המרכזית, הוא עצום לצערנו.
וולגריות לא יכולה להיענות בוולגריות. חשיפת השיחה הזו לא תייצר חברה בעלת טעם טוב, היא רק תגביר עוד את הווליום הכללי במרחב הציבורי ותהפוך אותנו בסופו של דבר לאטומים עוד יותר. טוב שיש נשים שעושות עבודה שקטה מאחורי הקלעים בממשלה ובכנסת, והלוואי שהן תצלחנה לייבש את הביצה המבאישה הזו.
4. הביטוי "מחר יעטפו בזה דגים בשוק", שהיה מנחם את מי ששמו הוכפש בעיתונות הכתובה, כבר לא תופס בימינו. מעתה ועד עולם, בכל פעם שמישהו יקליד בגוגל את שמו של יאיר נתניהו, הוא יוכל לשמוע את הלהג התפל והאלכוהולי של איש צעיר ברגעיו המבישים.
עיתונאים בעידן הדיגיטלי צריכים לדעת שכל אות שהם כותבים לא הופכת למחרת בבוקר לאות מתה, אלא נשארת תלויה ועומדת כאות קין. כאשר כעיתונאי אתה מבין זאת, אתה מוכרח לחשוב שבע פעמים אם הערך העיתונאי של הדברים מצדיק את העוולה הזו.
סיפור חסידי מספר שבאחד הימים הגיעה לביתו של רבי אברהם יהושע השל מאפטא אישה אחת שביקשה להתייעץ איתו בעניין כלשהו. כשראה אותה הרבי, צעק בקול: "זונה שכמותך! לפני זמן מועט עברת עבירה גדולה ועכשיו את משחרת לפתחי? התרחקי מכאן". ענתה לו האישה מעומק לבה: "בורא עולם סבלני כלפי רשעים ואינו פורע חובו מהם מיד ואינו מבייש אותם ברבים, כדי שלא יתביישו מלשוב אליו. אין הוא מסתיר פניו מהם. ואתה, הרב מאפטא, יושב על כיסאך ואינך יכול להתאפק מלהלבין את פני ברבים ולגלות את מה שבורא העולם בחר להסתיר".
לימים, כאשר שוחח הרב עם תלמידיו על מאורע זה, אמר להם: "מעולם לא ניצח אותי אדם אלא אישה זו. יהיה לכם הדבר לאות ולמופת: יש לדון כל אדם לכף זכות, גם אם נדמה שאין בידו אלא עבירות ולקוות תמיד שגם אם חטא, עתיד הוא בלי ספק לשוב בתשובה שלמה".