1 סחיטה באיומים: בשעה שאתם קוראים את העיתון הזה, סביר להניח שתקציב 2019 אושר בישיבת ליל מאוחרת בממשלה, אחרי שעוזרי השרים התרוצצו בין החדרים ודחפו פתקים כדי להסיר התנגדויות ולהגיע לנוסחאות פשרה של הרגע האחרון. ככה זה היה תמיד, ואין סיבה שהפעם זה יהיה שונה. יש שרים שהם "באנקר", וכבר מראש היה ברור שיצביעו בעד. שרי כולנו הם דוגמה, אבל זאת לא חוכמה. גם שרי הביטחון והחינוך הצטרפו לתומכים. אביגדור ליברמן יקבל 900 מיליון שקל להעלאת קצבאות הזיקנה לעולים, ונפתלי בנט יוכל להחיל את התוכנית לקיצור חופשות הלימודים.
מאידך, קשה היה לצפות עד לרגע האחרון כיצד יצביעו שרים כמו מירי רגב לנוכח תקציבי הספורט, וחיים כץ בנוגע לקצבאות הנכים. גם גלעד ארדן או אריה דרעי היו מתנגדים, לו כחלון לא היה שולף החוצה ברגע האחרון "עזים" כמו קיצוץ 50 מיליון שקל בארוחות לשוטרים ואיחוד משרד הדתות עם הרבנות.
ומה קורה במשרד החוץ? שר החוץ במדינה רבת־אתגרים מדיניים חייב היה להתנגד לקיצוץ הכואב של 176 מיליון שקל בנציגויות ובמטות בחו"ל. למרבה האירוניה שר החוץ אינו אלא בנימין נתניהו, שכמובן יתמוך. והאם שר הבריאות הצביע בעד? וכן, גם כאן מדובר בנתניהו, שהחליף את ליצמן שהתפטר. ביומיים האחרונים נעשה מאמץ לאשר את מינויו כסגן שר כדי להכשיר את השתתפותו בישיבה. וכמובן שסגן השר (ליצמן) כפה את דרישותיו, וברוך השם כאלה לא חסרות, על השר הממונה (נתניהו). מנפלאות הפוליטיקה.
תקציב 2019 אושר כי לאף שר בממשלה אין אינטרס אלקטורלי להפיל אותה. כחלון, פוליטיקאי משופשף, מבין את זה טוב מאוד, וזה היה אחד הקלפים החשובים שלו במגעים. בשבועות האחרונים גמא קילומטרז' ארוך כדי לפייס, לגשר, להרגיע, לנטרל ולפנק את מוקדי ההתנגדות. אישור התקציב בממשלה אינו סוף פסוק. הוא עוד יעבור מריטת נוצות לקראת הדיונים בכנסת.
התקציב הוא תמציתה המזוקקת של המדיניות הכלכלית־חברתית של שר האוצר, ובשוליים גם של נתניהו. כחלון ניצל עד תום את יכולותיו הפוליטיות, ובסיוע לוגיסטי של חיוכו הנצחי הנפיק ספר תקציב בלוח זמנים שהוא עצמו קבע. מעולם לא אושר תקציב או חוק ההסדרים הרלוונטיים שנה מראש, למעט בתקציב דו־שנתי או בתקציב מלחמה. זו פוליסת הביטוח להישרדותם של נתניהו ושל כחלון. שר האוצר זקוק לזמן כדי להגשים את חלום ילדותו להורדת מחירי הדיור. חלומו של נתניהו הוא להרוויח זמן כדי לתזמן בעיתוי הנכון את הפעלת כיסא המפלט והקדמת הבחירות בעקבות החקירות.
ובכל זאת, מה יש לנו בתקציב 2019? כחלון דחס לתוכו את כל תוכניות הנטו, כולל סיוע לזוגות צעירים (נקודות זיכוי, צהרונים), למובטלים (מענקי עבודה), לקשישים ולנכים (סיעוד וקצבאות), לחובבי הקניות (הפחתת מכסים ומסי קניה), לתעשיינים ועוד. במרוץ למתן ההטבות ה"נומרטור" המשיך לפעול עד שבשלב מסוים השמיע חריקות. האוצר חרג ממסגרת האוברדרפט והוחלט לחשב מסלול מחדש. בעקבות כך הוקפאו מיידית תוכניות פינוקים נוספות, כמו הפחתת מס ההכנסה לשכבות ביניים והפחתת מס החברות (כפי שהבטיח ביבי).
כשהתברר שהאוברדרפט לוחץ, הוחלט בגיבוי הנגידה להגדיל את המסגרת. במקביל הוחלט לאשר הרחבה חד־פעמית של מסגרת ההוצאה (באמצעות השם הגנרי המכונה "קופסה"). הצעד השלישי היה הפעלת מגבית חירום לכיסוי מקורות הכנסה נוספים מכל מה שזז. הגובה הראשי היה מנכ"ל האוצר שי באב"ד. הוא לא בחל באיומים וירד לחייהם של חברי הנהלת קק"ל והנהלת הטוטו, ואפילו לכספי קרן הניקיון האומללה של המשרד לאיכות הסביבה הוא הגיע. אלא שבקק"ל סירבו להיכנע והעדיפו את מסלול תשלום המסים על פני התשלום החד־פעמי. במקרה של רשות שדות התעופה הוא לא ספר את ההנהלה, ומאחורי גבה סגר בגיבוי ההסתדרות דיל עם הוועד להפעלת המסחטה תמורת תשלום דמי שתיקה.
באב"ד גם ביקש וקיבל סיוע חירום מההסתדרות כדי שזו תואיל לפרוס מחדש תשלומי שכר לעובדי המגזר הציבורי, בתמורה לסדרת פינוקים כמו הגדלת התוספת וקיצור שבוע העבודה. בזכות כל אלה גובש תקציב טלאים, המתיימר לכלול מה שמכונה "רפורמות". לו מדובר היה ברפורמות רציניות, לא הייתה שום סיבה לדחוס אותן לחוק ההסדרים. אלה אינם "צעדי חירום". עד 2019 יש שנה שלמה לדיונים רציניים, אז לאן אצה הדרך.
תקציב 2019 אכן כולל תוספות למגזר המוחלשים וניסיונות לסגירת פערים. קיים ניסיון לא פשוט להאיץ את המעבר בין הבנקים באמצעות רפורמת הכפתור. אבל מה שחסר בו הוא טיפול יסודי באמת בתעשייה (התוכנית "נטו תעשייה" לא בדיוק מספקת את הסחורה), בעסקים הקטנים והבינוניים (לא הספיקו, לכן ועדה תגיש את המלצותיה רק בעוד חצי שנה) וכמובן בשער החליפין.
2 דולר קורס: התאחדות התעשיינים והתאחדות המלונאים פרסמו בתחילת השבוע מודעות ענק שכותרתן "הדולר = 3.44 שקלים". אתמול כבר עודכנו המודעות לשער של 3.43 שקלים. חבל על הכסף, כי הדולר ממשיך להתדרדר ומתקרב ל־3.42 שקלים ובינתיים אין מי או מה שיעצור אותו.
התעשיינים והמלונאים מפנים אצבע מאשימה לאוצר ולבנק ישראל, אך מסתפקים בביקורת בסגנון חנה בבלי. במצב שבו אובדן הכנסות לתעשייה כתוצאה משער הדולר הנמוך הסתכם ב־2017 ב־8 מיליארד שקל, הם היו צריכים להפוך שולחנות. הפגיעה העיקרית היא בתעשייה המסורתית, שם בניגוד להייטק שולי הרווח נמוכים. מילא התעשיינים, אבל גם הציבור מפסיד. ניהול ההשקעות הכושל של יתרות המטבע, שהיקפן בסוף 2017 הסתכם ב־123 מיליארד דולר, גרר הפסדים של מיליארדי שקלים ויגדיל את הגירעון במאזן. הנתונים הרשמיים ל־2017 יפורסמו בעוד כמה חודשים.
אבל אפשר גם אחרת. השבוע נחשפה הודעת הבנק המרכזי של שווייץ (SNB), שלפיה בזכות ניהול נבון של היתרות הוא הרוויח 54 מיליארד פרנקים שוויצריים (55 מיליארד דולר). להסתכל במספרים ולקנא. זה קרה בזכות ניהול נבון, לא נטול סיכונים, של תיק עתק בהיקף 800 מיליארד דולר. הרווח מוסבר גם ברוח גבית מהתחזקות היורו מול הפרנק, אבל בעיקר בזכות השקעה נבונה של הכסף באיגרות חוב ובמניות.
אז נכון שכאשר לוקחים סיכון לפעמים גם מפסידים. לפני שנתיים, עם ביטול מדיניות הקיבוע של שער החליפין, המטבע השוויצרי התחזק וגרר את הבנק להפסדים של 23 מיליארד פרנק שוויצרי. אבל כמה טוב לדעת שהשוויצרים חושבים גם מחוץ לקופסה והמילה "סיכונים" אינה זרה להם. אצלנו מאידך מצטיינים בקיבעון מחשבתי.
חזרה לתעשיינים. הדולר הוא רק צרה אחת בסדרת הצרות של היצוא. נוספות לו העלאת שכר המינימום, גידול בעלויות הארנונה, ההיטלים, החשמל וגם תחרות מול היבוא. אבל כל עוד הביקורת מנומסת, הנגידה קרנית פלוג יכולה להרשות לעצמה להתייחס לבעיית שער החליפין כאל צרה מעולם אחר. "ב־2017 נמשך הייסוף, בעיקר בחודשיים הראשונים של השנה, ונבלם על רקע התערבות בנק ישראל. מאז שער החליפין האפקטיבי יציב יחסית. השקל נחלש ב־1.5% מול היורו אך התחזק ב־11% מול הדולר", אמרה פלוג עם פרסום הודעת הריבית שלשום. בוועידת "גלובס" אתמול הודעה הנגידה כי זיהתה פעילות ספקולטיבית שחייבה אותה להתערב. בוקר טוב, ישראל.
הנגידה מדברת על שער "אפקטיבי" ומכניסה לאותו הסל את כל היצואנים. מה בדיוק מעניין "שער אפקטיבי" את היצואן המוכר לגוש הדולר? שליש מיצוא הסחורות והשירותים הוא לגוש הדולרי. באין ביקורת בנק ישראל יכול להפחית את מינון ההתערבות, ומתחילת 2018 יכול לרכוש כ־100 מיליון דולר בלבד.
יש נסיבות מקילות להתחזקות השקל, ואני מכיר את כולן: הדולר נחלש בעולם למרות העלאת הריבית בגלל הגירעונות, הכלכלה היציבה שלנו שואבת זרימת מט"ח, גם האקזיטים מחלישים את הדולר, וישנן כמובן תגליות הגז. ההסברים הללו מתאימים בעיקר לספרי לימוד אבל לא לחיים עצמם. בעודנו שומעים ניתוחים מלומדים של המצב, מפעלי התעשייה ממשיכים להיסגר, וקווי ייצור בורחים לחו"ל. מדי פעם זורקים גלגל הצלה נקודתי.
כדי להגן על השער האפקטיבי, או איך שתקראו לכך, חייבים להיות יצירתיים ולהפעיל צעדי חירום לא שגרתיים. זה כולל היטלי מס על תנועות הון ספקולטיביות והתערבות מפתיעה בחדרי המסחר בשעות הדלילות של סופי השבוע. כחלון רוצה ואינו יכול. הנגידה יכולה אך לא רוצה.
3 מה קרה לאריק: מנכ"ל בנק הפועלים אריק פינטו הפסיק להיות פוליטיקלי קורקט. בניגוד לבנקאים אחרים, תחושת הכוח אצל המנכ"ל הגדול במדינה מעניקה לו את הפריבילגיה לומר את מה שהוא חושב באמת, ועוד בפומבי. "אריק השתנה", אומר לי מישהו המכיר אותו היטב, "וחבל שזה לרעה. לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר".
מנכ"ל בנק הפועלים מסיר את הכפפות וכבר אינו חושש לתקוף את המערכת הפוליטית. זה קורה בכל כנס או ועידה כלכלית, וכאלה כידוע לא חסרות. כבר כשהדיונים על רפורמת הבנקאות של שטרום היו בעיצומם הוא לא חשש להזהיר בשיחות בחדרי חדרים שהרפורמה תציף את הלקוחות באשראי זול ומסוכן, ושניתוק חברות כרטיסי האשראי מהבנקים יפגע בלקוחות. הוא צודק, כמובן, אבל השאלה היא מה הדרך הנכונה לפעולה. בוועידת התחזיות של "כלכליסט" טען שרפורמת ניידות הלקוחות בין הבנקים תחזיר את הבנקאות עשר שנים לאחור.
את דאגותיו בנושא הרפורמה חולק פינטו מעת לעת באמצעות מסרונים שהוא מחליף עם מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח. היא מצדה שותקת ובצדק. השיא נרשם שלשום בוועידת "גלובס". לאחר ששר הכלכלה אלי כהן הסביר מדוע התנגד למיזוג בנק אגוד עם בנק המזרחי ותקף את הריכוזיות הבנקאית, פינטו לא התאפק. ממקום מושבו בקהל הוא טען שהריכוזיות נמצאת דווקא במפלגת כולנו, וסירב לדרישת השר כהן להתנצל. סביר להניח שכבר אתמול הוא ניסה ליישר את ההדורים.
פינטו עושה טעות קשה. הוא עובר על הכלל מספר אחת, והוא שלעולם לא רבים עם פוליטיקאים, בטח לא בפומבי. תפקידו לנהל. אם כבר קיימת ביקורת, מי שאמור להשמיע אותה הוא יו"ר הדירקטוריון ולא המנכ"ל. חוץ מזה, עניינית זה לא יעזור לו. זאת לא ההתנהגות המצופה מבנקאים זהירים ושקולים. ואולי פינטו התבלבל לרגע וחשב שהוא בעיצומו של משחק כדורגל של הפועל ת"א (קבוצתו האהודה), ושאלי כהן הוא השופט.
4 גז עצבים: שלא במקרה, מתנגדי מתווה הגז ניצלו את ההקלטה המביכה של יאיר נתניהו כדי לתקוף בכל העוצמה את המתווה. יאיר נתניהו אמר בהקלטה שאבא שלו סידר לקובי מימון 20 מיליארד דולר, אז מדוע שמימון ג'וניור לא יפרגן לו 400 שקל. הדברים שנאמרו בהקלטה דוחים, אבל גם הפרשנות של בעלי אינטרסים, הנאחזים בה כדי לתקוף את מתווה הגז, מתסכלת.
מאיפה המציא נתניהו הבן את המספרים? סביר להניח שכדרכם של שיכורים הוא התבלבל בין דולרים לשקלים, בין גז לבישול לבין הגז מ"תמר", בין "לווייתן" ובין "תמר".
בואו ניתן למספרים לדבר: לפי הערכת בנק ההשקעות הבינלאומי HSBC מיולי 2017, מאגר הגז "תמר", שבו שותף מימון, שווה 12 מיליארד דולר. זה גם היה המחיר ששילמה קבוצת הראל בעסקה לרכישת 4% מאחזקות נובל במאגר. מימון מחזיק בשרשור ב־15% מ"תמר". שווי החזקותיו נאמד ב־1.8 מיליארד דולר, פחות מעשירית הסכום שננקב.
האם מתווה הגז מועיל לבעלי "תמר"? לפי דוח מבקר המדינה, לו שותפי "תמר" היה מורידים ב־50% את מחיר הגז, הם היו מפסידים 8 מיליארד שקל, שהיו מתגלגלים לצרכנים. הערכה דומה התקבלה גם על ידי רשות החשמל. כלומר, השארת מחיר הגז לחשמל ללא שינוי חסכה לקובי מימון על פי חלקו ב"תמר" 1.2 מיליארד שקל, שהם 343 מיליון דולר. נזכיר שקובי מימון שותף במאגר "תמר" בלבד ולא ב"לווייתן", שהיה ממוקדי הוויכוח במתווה הגז. ידוע לי שמימון פעל מאחורי הקלעים לקידום המתווה אך לא נפגש עם נתניהו. כל העובדות לא הפריעו לתקוף את המתווה. זה היה קורה גם לו המחיר ליחידת אנרגיה היה צונח לדולר אחד. מחאתם אומנותם.
גם לפני שלושה חודשים, כשבג"ץ התיר לתבוע את חברות הגז על מחיר מופרז, נטען ש"מתווה הגז המושחת מתפרק". הדברים צוטטו מפי אבי גבאי, יו"ר המחנה הציוני, שהתקפותיו נגד המתווה חריפות מאלה של שלי יחימוביץ'. לאחר חשיפת ההקלטה הוסיף גבאי: "כשנלחמתי מתוך הממשלה נגד מתווה הגז המושחת, אמרתי שברור לי שאני יודע שיש משהו גדול שאנחנו לא יודעים. יש את מה שנאמר ויש את הדברים הסמויים מן העין. הלהיטות של נתניהו לחלק צ'ופרים של מיליארדים בדולרים על חשבוננו לבעלי 'תמר' הייתה לי מוזרה מאוד. לא הבנתי אף פעם מה דחף אותו לפעול נגד האינטרסים של הציבור ובעד האינטרסים של תשובה, נובל ומימון". בראיון לאריה גולן ברשת ב' הוסיף: "הדברים מתחברים לי עכשיו. זה כתם שחור נוסף של מתווה הגז המושחת, אם עוד אפשר להשחיר אותו".
אז יופי, גבאי מצא סוף־סוף את מקור השחיתות שדחף את נתניהו לאישור המתווה: 400 השקלים שביקש יאיר מהבן של מימון.
כמה מילים על גבאי. יו"ר המחנה החדש מזכיר לי מאוד את עו"ד אלדד יניב, שהעתיק את מקום מגוריו לרוטשילד בת"א. השניים חזרו בתשובה, ודרכם של אלה להיות קיצוניים יותר מהמקור. יניב שירת את הטייקונים, ואני ספגתי בזמנו מכתבי איום כשעמדתי לפרסם כתבות על מרשו בני שטיינמץ. גבאי, כמו יניב, הגיח מעולם הטייקונים. הוא שירת את מונופול בזק וגרף עשרות מיליוני שקלים לביתו. הכל היה בסדר עד שנזכר שהטייקונים "אאוט" ויוקר המחיה "אין".
עכשיו הוא מנסה לחקות את המקור (כחלון) דרך היתד העצמאית שתקע במחנה הציוני. במתווה הגז הוא התגלה כסטודנט מצוין המיטיב לצטט את המנטורים שלו בתקשורת. אבל הוא חייב להיזהר בלשונו. גבאי אינו חבר כנסת, וללא חסינות פרלמנטרית הוא עלול להיתבע על הוצאת לשון הרע. אין הוכחה לכך שמתווה הגז מושחת. אין הוכחה לקיום אינטרס עסקי בין ביבי ושטיינמץ לברוני הגז (כפי שהם מכונים).
אז אולי טענת השחיתות היא במחיר הגז המוגזם לחברת החשמל (כ־6 דולר ליחידות חום). או שאולי מקור השחיתות הוא בעובדה ש"השודדים" מחברות הגז עשו מיליארדים על חשבון הציבור לאחר שהחזירו את ההשקעה ב"תמר", שהפך לבוננזה. אז ככה: במכרזי הגז האחרונים נמכר הגז ממאגרים "כריש" ו"תנין" בפחות מ־4 דולר ליחידת אנרגיה, והכל בזכות המתווה המושמץ שאילץ את יצחק תשובה למכור את המאגרים. אלה מחירי הגז הרלוונטיים כיום לדוראד אנרגיה ולבתי הזיקוק.
נוסחת מחיר הגז לחברת החשמל נקבעה לא על ידי "השודדים", אלא על ידי המנהלת הקודמת של רשות החשמל, שהתעקשה להצמיד את תג המחיר למדד המחירים האמריקאי. אבל לא צריך להאשים אותה. בכל מקרה, אין קורלציה מלאה בין עלויות הגז למחיר החשמל לצרכן. "הרפורמה" האחרונה בחברת החשמל מוכיחה שלא רק שהמחיר אינו יורד, אלא שסביר שיעלה בגלל תשלומים אסטרונומיים לעובדים. גבאי, שהתנגד בהצבעה בממשלה על מתווה הגז, דרש שהמחירים יהיו מפוקחים. כאיש עסקים לשעבר הוא חייב להבין שהפרת תנאי חוזה, הכנסת המחיר לפיקוח ואי־הכנסת פסקת היציבות (המבטיחה יציבות רגולטורית) מהוות עילה לתביעה. כאיש עסקים הוא גם אמור לדעת דבר או שניים על הון סיכון.
חברות התרופות גובות מחיר אסטרונומי על תרופה חדשנית לא רק כי הן יכולות, אלא גם בגלל המיליארדים שהושקעו במחקר ובפיתוח ובעשרות תרופות אחרות שלא הייתה להן הצלחה. אותו הדבר בתחום חיפושי הנפט. לאחר שנים שבהן הושקעו מאות מיליוני דולרים בניסיונות לאיתור נפט וכל מה שנמצא היה "סימני נפט", היזמים שלקחו סיכון הצליחו. אולי הם צריכים לבקש סליחה, אבל גם לקבל את החזר השקעתם ומעבר לכך, גם אם הדבר "מושחת" בעיני גבאי וחסידיו.
טוב שמתווה הגז יצא לדרך בזכות שר האנרגיה יובל שטייניץ. ללא המתווה ישראל הייתה מסתבכת בתביעות בינלאומיות, הגז של "לווייתן" היה נותר בים והתוכניות לחיבור הגז למפעלי תעשייה ולאנרגיה ידידותיות לסביבה היו יורדות לטמיון.
ולסיום, קשה שלא לזכור שבזמן שגבאי השקיע את האנרגיה בהתנגדות למתווה הגז הוא נכשל בטיפול בפרשת מכל האמוניה. כשר לאיכות הסביבה הוא אמור היה באמצע 2015 להוביל את מכרז הקמת המפעל בדרום, שיחליף את המכל במפרץ חיפה. העסק נוהל בחובבנות, ושום משקיע לא הגיע. את המחיר משלמים עד היום תושבי המפרץ.
5 יש שופטים בחיפה: לא פחות מ־25 אישים מתחום המשפט הוצגו השבוע כמועמדים לכהונה בבית המשפט העליון. כל מועמד והלובי שלו, כל מועמדת והאינטרסים שלה. המאבק לא יהיה פשוט. שרת המשפטים לוחצת, לשכת עורכי הדין מפעילה אמצעי שכנוע, שופטי העליון מתלבטים, וגם לחברי ועדת הבחירה יש מה לומר.
אחד מהם הוא מיודענו משה כחלון. שר האוצר כבר הוכיח את עצמו כפוליטיקאי יצירתי, גם כשמדובר במינוי שופטים. בזכות לחציו אושר לפני כשנה מינוי של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון כשופט בעליון, שנכנס לתפקידו לפני שלושה חודשים. אלרון (לשעבר אלפריח) נולד במחנה דוד, שכונה מוזנחת במבואות הדרומיים של חיפה. אחיו יחיאל היה בן כיתתי ביסודי. בעקבות המינוי הפך אלרון, כמו יוצאי מעברה אחרים, לגאוות השכונה. אלא שהמינוי לא היה פשוט ונתקל בקשיים, בעיקר מצד שופטי העליון.
אלרון לא נמנה עם "המילייה" הנכון. הוא אינו חבר באליטת השופטים הירושלמית, ובערבי שישי אינו מתארח בחוגים הנכונים. למרות זאת הוא נבחר, לא בגלל מוצאו המזרחי או בשל היותו ילד מעברות, אלא בזכות כישוריו ויכולתו המקצועית המוכחת. אחרי שכחלון זכה באלרון, השאלה היא אם יצליח להעביר את המינוי של עורכת הדין אורנה לין, גם היא מועמדת מטעמו. לין היא עורכת דין ותיקה, המוכרת בתחום יחסי העבודה וייצוג ועדי עובדים וההסתדרות. גם בקהילה המשפטית היא זוכה להערכה, ולשכת עורכי הדין תומכת.
מדוע כחלון תומך בה? הסיפור התחיל לפני הרבה שנים. שר האוצר מכיר אותה גם מתחום סכסוכי העבודה, אבל לא רק משם. היא בתו של אמנון לין, ח"כ לשעבר מטעם הליכוד. לין המנוח היה נשוי לבתו של אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה. כחלון היה מקורב אליו מאוד בתוקף פעילותם המשותפת בסניף הליכוד בחיפה (שניהם חיפאים).
כחלון רואה בבת ממשיכת דרך ראויה. האם בסופו של דבר היא תיבחר? הדבר תלוי כרגע בעיקר בשרת המשפטים איילת שקד, שכבר הציעה מועמד משלה. הסיכויים לכך קלושים, אבל גם בפוליטיקה המשפטית הכל אפשרי.
6 בית מטבחיים: משהו רע עובד על ענף הריהוט בכלל ועל ענף המטבחים בפרט. בימים אלה הוגשה בקשה לפירוק נגד מטבחי דקור מצד חברת אריגים ובנק הפועלים, בעילה לאי־פירעון חובות. דקור, המעסיקה מאה עובדים, מפסידה, מעכבת תשלומים ופועלת למימוש נכסים, כך נטען. באי כוחה של דקור דוחים את הטענות על הסף וטוענים שאריגים היא שחייבת את הכסף. אלא שהנזק למוניטין כבר נגרם מעצם הגשת התביעה.
בלי להיכנס לפרטי המקרה, ברור שכל ענף הריהוט בצרות. זה קורה בגלל מדיניות תמחור מוטעית, מדיניות השקעות כושלת והתרחבות לא כלכלית. ענף המטבחים בישראל מגלגל, לפי ההערכות, 1.5 מיליארד שקל לשנה. זה הרבה כסף בהתחשב בעובדה שאפשר להסתדר גם עם מטבח שעולה 5,000 שקל, אם כי יש זוגות צעירים שאינם מוכנים להסתפק בהשקעה נמוכה מ־35 אלף שקל.
בענף ישנם שחקנים ותיקים כמו רהיטי רגבה, מטבחי זיו, מטבחי סמל ועוד. יש הסבורים שמקור הקשיים הוא התחרות מצד איקאה, שהודיעה השבוע על כוונתה לפתוח בחודש הבא את הסניף הרביעי שלה בישראל, בבאר שבע. אבל מבדיקתי מתברר שכניסת איקאה דווקא סייעה לעסקים בנתניה ובחיפה. כשפרצה השריפה באיקאה נתניה לפני כמה שנים, מכירות העסקים בסביבה "צנחו", כי המקום נסגר לכמה שבועות. "לאחר השריפה המכירות אצלי ירדו ב־30%, אבל לאחר שהמקום נפתח הן זינקו", אומר אופיר ליבר, מנכ"ל חברת רהיטי דורון.
ליבר מתמחה בריהוט ילדים, אך באחרונה נכנס לתחום המטבחים. הוא התמחה ברכישת מתחרים כושלים, ובמקור רהיטי דורון עצמה הייתה אחת מהם. שאלתי אם רמת הסיכון בענף גדלה, והוא ענה בחיוב: "המצב קשה, ובקרוב נשמע על חברות ריהוט מטבח נוספות שקורסות. אבל כשמתנהלים בזהירות, אפשר לעבור את המשבר. אני בוחן כל יום מחדש את השוק. באחרונה נכנסתי לשוק המוסדי (קבלנים), ואני מציע תמחור אטרקטיבי ללא הצורך להשקיע עשרות אלפי שקלים במטבח".
אז רהיטי דורון מצליחה, אבל מה קורה אצל האחרים? מתברר שהיו יצרני מטבחים שהציעו לקבלנים מטבחים סטנדרטיים במחירי הפסד מתוך הנחה שהזוגות הצעירים ישדרגו ויוסיפו עשרות אלפי שקלים כדי לקבל מטבח חדש. אבל מה שקורה בזמן האחרון הוא שיותר ויותר זוגות צעירים הרגישו פראיירים. לעתים מרוב כעס על היצרן הם לקחו את הזיכוי ושדרגו אצל מישהו אחר.
בפרויקטים של מחיר למשתכן הצרה גדולה במיוחד. משרד השיכון אוסר על הקבלנים לשדרג את המטבח, אלא להציע מטבח במחיר סופי. הנפגעים הם שוב יצרני מטבחים, שבנו על שדרוג. באותה הצרה נמצאים גם יצרני השיש, האמבטיות והמרצפות. אם לא די בכל אלה, שוק הבנייה נמצא בחודשים האחרונים בהאטה. מספר הדירות החדשות שנמכרו צונח, והקבלן המצוי בורח. התחלות הבנייה בירידה, כי הקבלנים פוחדים מחוסר הוודאות.
מתברר, אם כן, שהחלטה פשוטה יחסית, לתמחר נכון מטבח ולמכור אותו במחיר כלכלי, אינה כל כך פשוטה. על כך כבר נאמר שמי שאינו מסוגל לשאת את עשן המטבח, שייצא ממנו.