אחד הדברים הבוטים והקשים שחייבים להיאמר על דונלד טראמפ הוא שהנשיא הזה קילף מעל אמריקה הקולקטיבית את מעטה המהוגנות שלה. תמיד היו כאן רוצחים סדרתיים, אנסים, שורפי משפחות, פושעים מקצועיים, מרמה, גזל ופשע כדרך חיים. חלק מהגיבורים המיתיים הללו שתפסו את מקומם בשיח הגלובלי, עשו את דרכם לצנטרום של המערכת הפוליטית. על חלקם עשו סרטים מרתקים ושובי עין ועל חלקם כתבו רומנים קנוניים, אבל תמיד נותרה באמריקה שכבה דקה, מוכשרת ואטרקטיבית, של עשייה אומנותית בתחומים שונים.
ההתרחשות הנכלולית והנפשעת; השקרים שנטוו כדי לכסות בצמר את עיניה של אומה חובבת עיוורון; האופן העקום והמושחת שבו נקנו קולות ונבחרו פוליטיקאים שהוריהם היו בעד שלום עם היטלר ותמכו בפאשיזם כדרך חיים; המציאות המרה, שבה מלחמת האזרחים שגבתה דם רב לא שמה סוף למציאות של אפליה והדרת שחורים בדרום העמוק שממנו עלו חלזונות אידיאולוגיים חלקלקים ומסוכנים כג'ף סשנס, יואי לונג, ג'ורג' וואלאס ורוי מור - כל אלה לא הצליחו ליטול מאמריקה את שמחת החיים הפרימיטיבית שלה. את יכולתה ליהנות ממטח זיקוקין די־נור ב־4 ביולי, מכדור מראות יורד לטיימס סקוור בערב השנה החדשה, מעץ אשוח מקושט וממתנות למרגלותיו או מהמראה המגוחך של נשיא כל יכול חונן תרנגול הודו בחג ההודיה.
הם עדיין יתניעו את הברביקיו ביום העצמאות, יסבאו בירה וילחכו נאצ'וס בסופרבול וישאפו לחיים הטובים בדמות בית פרברי קטן המוקף גדר עץ לבנה שנראית כפי שטום סוייר והאק פין גמרו הרגע לצבוע אותה בלבן, או יזחלו בציפורניים כל הדרך ללופט האלוהי בטרייבקה.
יותר מכל שאלה טורדנית אחרת בהקשר לזו שתתעקש להיקרא מורשת טראמפ - בין שתסתיים בעוד חודש ובין שבעוד שנתיים - היא זו הנשאלת כבר עתה וביתר שאת: מה יישאר מאמריקה שלפני טראמפ וכיצד תעשה אמריקה שאחריו את דרכה למקום האנושי המיוחד שבו התייצבה בסוף נשיאות ברק אובמה. אינני יודע את התשובה לקושיה הרת הגורל הזו, אבל היא טורדת את מנוחתי. 40 שנה אני נכנס ויוצא מאמריקה ומעביר בה פיסות חיים ואינני זוכר אותה כה פגיעה, מכווצת מאימה קיומית, כה לא יציבה על רגליה האיתנות בדרך כלל, כה נבוכה מהמראה הנשקף אליה ממסכי הפלזמה הענקיים שרוב הזמן הם כמשאית זבל הפורקת בסלון את מטענה המצחין.
נכון שהבורסה שועטת וחצתה את ה־25,000 נקודות, כאשר רק לפני עשר שנים הפסדתי בה חלק מכספי. נכון שהבנייה מתאוששת והמשרות מתמלאות והמסים ירדו. אבל בעת ובעונה אחת הוסר המכסה מעל קִני הניאו־נאצים, חולי הנפש יצאו לחופשי והם פותחים באש על העוברים ושבים כאוות נפשם, ואמריקה הפכה לקלגסות מודרנית המתחרה בעיקר באבו דאבי. אפילו שש המדינות הנאורות שהחליטו לנרמל את השימוש במריחואנה ומוכנות לנפלאות כלכלה ירוקה, מאוימות על ידי ה–FBI שלא שמע את צפירת ההרגעה.
***
לרוב זה בוב וודוורד, ההוא מוודסטין ווטרגייט, המוציא את הספר הרציני הראשון על הנשיאות. כל נשיאות. פעם בשנתיים לערך הוא דופק ספר מתוחקר היטב, מלומד אך תמיד מעורר מחלוקת. כך עשה בקדנציות של קלינטון, בוש ואובמה. פחות משנה לנשיאותו של טראמפ ובספר הסובל מכל התחלואים של ספרי סופרמרקט בהולים, עקף מייקל וולף את וודוורד והעמיד בשבוע שעבר את אמריקה על ראשה. דם נשפך באולפנים למקרא ציטוטים מובחרים מ"Fire And Fury" שלו על מלכות טראמפ הראשונה. זהו ספר מרושע, קטנוני, מתיש, עמוס עובדות שאינן ניתנות לבדיקה וציטוטים שלא בפי אומרם, אבל מסוג הספרים שגם אחרי שהורדת מהם חצי, אתה נותר עם הקביעה - ניכרים דברי אמת.
יש בו כמה חידושים. הוא אורז את אישיותו הנרקיסיסטית, המוגבלת, הנבערת והנכלולית של הנשיא באופן מקצועי ותפור היטב. וולף תוהה - אחרי שהוכח שהייתה לו גישה בלתי אמצעית אל הקמפיין והבית הלבן במשך חודשים ארוכים - כיצד נבחר איש כה לא ראוי ומתאים לתפקיד הרם וכיצד אייש וליהק את הבית הלבן בחבורה הנרצעת, המעוותת, הלא מתאימה והמסוכנת לאומה בתולדות הנשיאות.
כמעט כל מה שיש לומר על טראמפ מתכנס תחת הגגון של "הפעם הראשונה בתולדות הנשיאות". זה מה שכה הצחיק אותנו במערכת הבחירות. כיצד הסיר מדרכו בקללות הגסות ביותר את 16 המובחרים שהעמידה נגדו המפלגה הרפובליקנית. כיצד לעג למקסיקנים, לשחורים, ליהודים, לאינדיאנים, לנכים. כיצד פגע בנשים ודיבר בהן סרה. כיצד ניצח אבל עשה סקנדל חסר תקדים בדבר טענתו שבטקס השבעתו השתתפו מיליון וחצי יותר אזרחים ממה שאפשר היה לראות ולצלם בקרחות הגדולות על הפוטומק. על זה אמר ג'ורג' וו., שטראמפ מעורר געגוע חם אליו אל קלינטון ואל אובמה שישבו לידו: "This is some weird shit".
אף אחד מאיתנו, שהיה בהכרה בשנתיים האחרונות, אינו ממש מופתע. טראמפ שבר שיאים של טעם רע, התנהגות ברברית קדמונית, שיקול דעת נפשע וסערת ציוצים שהוציאה את דיבת אמריקה בעולם, טרם שהגיע לבית הלבן שאותו מצא "חורבה הרוסה, צבע מתקלף ומעוצב בטעם רע", כלומר לא מספיק זהב. ההישג של הספר וקרשנדו הטקסטים העיתונאיים ההולכים וצובאים על הנשיא הנצור, הוא בריכוז שלהם במקום צר מהכיל כמו ספר.
הספר מציג את האיש בבית הלבן כאדם חף מכל הבנה פוליטית, חשיבה מדינית או כל דבר בעל משקל סגולי הנחוץ כל כך במשרה התובענית ביותר בעולם. הטמפרמנט שלו בלתי יציב. רוב מה שהוא אומר בציבור עומד בניגוד ישיר לעובדות בנות הוכחה (דרך נוספת לקרוא לו שקרן פתולוגי - ר"מ). רוב מה שהוא מציג כעובדה או כהישג הוא שקר. אוצר המילים שלו קטן בהרבה מזה ששירת אותו לפני 20 שנה, עדות מובהקת לנסיגה מנטלית קוגניטיבית המאפיינת אנשים בגילו המתקדם.
"כאדם המבוקר ביותר שנבחר לנשיא, הוא נוטה לחזור על סיפורים ואנקדוטות שכבר סיפר לאותו קהל. ענייניו הכלכליים האישיים סבוכים ונסתרים מן העין, בעיקר משום שסירב להציג את דוחות המס שלו. הוא מתעלם מכל קריטריון מוכר של משילות תקנית. אינו שומר על המרחק הראוי מעבודתם של שלטונות החוק ומוריד להם פקודות ללא סמכות חוקית.
"לצוות שלו בבית הלבן יש יותר מן המשותף עם הפקת טלוויזיה בינונית מאשר עם מי שצריכים לבצע את רצון הנשיא בכל תחום ונושא. הידע הרדוד שלו לגבי מי שכיהנו בתפקיד לפניו הוא כה סתמי ומחורר, עד שלעתים נדמה שאינו מסוגל ליותר מאשר להזכיר את רוזוולט, רייגן, לינקולן וצ'רצ'יל, שהיה כידוע בריטי. הוא בוחן את העולם דרך הפריזמה הצרה של האם המעשה יהפוך אותו לחזק ולמפורסם, והוא מתכתש עם מי שנותן לו את העילה הקלושה ביותר בסערת ציוצים יומית שהפכה למאפיין הבולט של נשיאותו".
הוא אינו קורא את ערימות המסמכים המגיעים אל מכתבתו של הנשיא ושעליהם עליו לבסס את עמדותיו השונות בנושאים רבים. הוא אפילו אינו מעיין בסיכומים הקצרים שעוזריו מתמצתים עבורו. הוא אוהב שיעדכנו אותו בעל פה, וגם אז טווח הסבלנות שלו קצר כזמן שלוקח לו לשתות פחית קולה. בניסיון להציג בפניו את החוקה במלואה על ידי עורך הדין שלו, הגיע הלה לסעיף הרביעי שבו החל טראמפ זע באי־נוחות ועיניו התגלגלו לאחור.
הוא מכחיש שהוא נמצא במרכזן של החקירות המתנהלות נגדו על שיתוף פעולה אפשרי עם רוסיה בעת הבחירות. הוא טוען שהן יגיעו לסיומן ושבסופן יקבל בסוף השנה שחלפה תעודת זכאי מרוברט מולר, מה שלא קרה. הוא תפר בעצמו את הקאבר–אפ לפיטוריו של ג'ים קומי מה–FBI. הוא מסוכסך עם רוב הקבינט שלו, כלומר עם אלה שטרם פוטרו. שליש מזמנו כנשיא העביר על מסלול גולף, חבט את תסכולו. מאר–א–לאגו, הבית הלבן הקיצי שלו בפלורידה, חביב עליו יותר מקמפ דיוויד הנשיאותי.
מהימים הראשונים של נשיאותו יודעים יריביו ובני בריתו הפוליטיים שטראמפ אינו כשיר לתפקיד, וחלפו חודשים רבים עד שהדברים החלו להיאמר בפומבי ופוליטיקאים מחושבים החלו לבדוק את הנפקות של ספח 4 בסעיף ה–25 לחוקה שמתאר את הנסיבות שבהן מותר להעביר נשיא מכהן מתפקידו בשל נבצרות מנטלית או פיזית. בתחילת חודש דצמבר נפגשו שמונה חברי קונגרס, אחד רפובליקני, עם פסיכולוגית נחשבת, להתייעץ איתה לגבי כשירותו של טראמפ. כל חששותיהם התאמתו. הבעיה כמובן שסגנו מייק פנס, שהתנהג עד עתה כעבד נרצע וכפרח כמורה של נשיאו, נחשב גם בבית הלבן כטיפש ככפית, המקשיב בעיקר להשגחה העליונה ולא מש מצדה של אשתו כל שנות נישואיהם.
***
הספר נסמך בכבדות על שיחות עם סטיב באנון, שהוא מין הכלאה מודרנית של רישלייה ורספוטין בחזותו של הנרי קיסינג'ר רק בלי חליפה. הגבר העגלגל הזה ורב המעללים, שהתייצב בצד הימני הסהרורי של הספקטרום הפוליטי ושבסיסו באתר ברייטבארט, עם מעיל הרוח הצבאי שנשאר לו משירותו כקצין בחיל הים, הוא כנראה הגאון (יחד עם טראמפ) האחראי לנשיאות הקלוקלת הזאת. מאז פוטר מהבית הלבן טוען באנון שהוא נלחם את מלחמת טראמפ בסקטור הציבורי, אך את הפגישה של דון ג'וניור וג'ארד קושנר עם הרוסים כינה "בגידה באומה", עד שהתנצל באופן גורף כמה ימים אחרי פרסום הספר.
ככל שהוא אדם דוחה, שיכור לשעבר, שונא אסתטיקה והיגיינה אישית בסביבה שבה היו כולם אמורים ללבוש חליפות, ההשערה שלו לגבי עתידו של טראמפ היא כנראה על הכסף. "באנון אמר לאנשים כי 33.3% שחקירתו של מולר תסתיים בהדחתו של טראמפ. %3.33 שטראמפ לא יחכה להדחה ויתפטר, בעיקר מול איום של הקונגרס לפתוח נגדו בהליך הדחה. ו–33.3% שהוא יצלע אל סוף הקדנציה אבל בפירוש לא ישאף לקדנציה נוספת וגם אין לו סיכוי להיבחר".
זה היה יכול להיות מצחיק, אבל מי שרוצה לצחוק שיצפה ב"ד"ר סטריינג'לאב". בשעה שש וחצי פורש הנשיא לדירת השרד שבה הוא ישן בחדר נפרד מאשתו מלניה, שנמצאת חלק מהזמן בניו יורק. ההסכמים שאיחדו את הזוג לפני הנשיאות הם שעומדים להם כעת. טראמפ משתרע מול שלושת המסכים שלו, מדבר עם השדרים והמומחים העוסקים בו, שותה דיאט קולה ואוכל מקדונלד'ס, גם משום שיש לו פחד מהרעלה מכוונת והוא מאמין שקשה להרעיל אחד ממיליוני המבורגרים. אף אחד, גם לא משרתו האישי, אינו רשאי לגעת בחפציו האישיים, כמו מברשת לשיער ומברשת שיניים. הוא נרדם מוקדם ומתעורר מוקדם ומתחיל לצייץ על מה שמציק לו.
בשם הנפוטיזם ולא חלילה מהערכה יתרה, נתן טראמפ לבתו איוונקה ולבעלה ג'ארד, ג'רנקה בקיצור, להשתלט על חלקים גדולים בהפעלת הבית הלבן. מכיוון שהבית הלבן אינו מתפקד, ומכיוון שקושנר הוא המיועד להשכין שלום אמת במזרח התיכון, כולם שונאים את כולם. מזכיר המדינה רקס טילרסון לא הכחיש שקרא לנשיא "Fucking Moron". היועץ לביטחון לאומי מקמסטר (מה זה העשן שעולה לו מהקרחת? תוהה טראמפ) קורא לנשיא "טמבל". רבים בקבינט מכנים אותו "אידיוט" ורופרט מרדוק ידידו קורא לו "אידיוט דפוק".
השאלה הדוחקת והכואבת באמת היא האם יספיק טראמפ לגרום נזק בלתי הפיך לאמריקה או שיפרוש מתפקידו קודם לכן. משחקי למי יש פין גדול יותר או כפתור גרעיני גדול יותר בינו ובין הרודן מקוריאה הצפונית, מסוכנים באמת. כמו האיום לבטל את ההסכם עם איראן, כמו ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, כמו תאוותו לחברותו של ולדימיר פוטין. כמו פרישתו מהסכם פריז בדבר ההתחממות הגלובלית בימים שבהם אמריקה חווה אקלים חסר תקדים. אחד ממהלכיו הפזיזים יכול להתגלות כבלתי הפיך, ואז נשאר לנו להיכנס מתחת לשולחן, כמו בסרטי ההדרכה שמסבירים מה לעשות במקרה של התקפה גרעינית. על פי כל ההבנות והתיאורים, גם במקרה של התקפה כזאת חלילה, תישאר בלוריתו המהונדסת של טראמפ על כנה. יש בה די ספריי, אפוקסי, צבע וקשרים לשרוד כל התנכלות.