הם קבעו לדרינק בשישי בצהריים וכשקמו בשישי בבוקר, כל אחד בנפרד, בישרו הכותרות על "סופה" מתקרבת.
שום סופה כמובן לא התרגשה על ישראל, כשם שלא התרגשה עליה סופה אמיתית מעולם. אבל משהו בהתכוננות אליה גורם לנו כנראה להרגיש אזרחי העולם הגדול: אם גם אצלנו פותחים את החדשות במזג האוויר, סימן שאלוהים גדול יותר מכל הישראלים והפלסטינים יחד ומכל החקירות של בנימין נתניהו, המשבר בטבע, המרכולים ועונש מוות למחבלים.
הבר היה שומם, אם לא מביאים בחשבון את הברמנית. ואל תכניסו לעצמכם עכשיו לראש ברמנית־ברמנית, כי במקרה שלה היא גם הבעלים של הפאב ובעשור החמישי לחייה. ונכון שהיא מוזגת גם את המשקאות, אבל היא לא מקבלת טיפים לפי היכולת שלה לתת לגבר שיושב על הבר את ההרגשה שוואללה, יש מצב (אף שכבר קרה שזרמה, כלומר לפני שנמאס לה מגברים ולפני שמצאה זוגיות חדשה דווקא עם העובדת שלה, ברומן שאף אחד לא חשב להגיד עליו "יחסי מרות", רק אומר).
הברמנית, שהיא גם הבעלים, הסתכלה בעצב על הבר השומם ופצחה במונולוג זועם על התקשורת. "די, ענבל", הוא אמר לה. "את יודעת שאני עיתונאי. וחוץ מזה, מה התקשורת אשמה בזה שיורד מבול בחוץ?".
"אשמה, בטח שאשמה", היא רק התעצבנה עוד יותר: "בגללה אתה קורא לקצת גשם מבול. החזאים בארץ הם 'ילדי הכאפות' של החדשות, אז הם מגזימים בכוונה. והעורכים שתמיד אומרים להם שדי כבר להיות שמאלנים, מבינים שהנה הזמן שלהם להראות שלתקשורת יש גם איזה ערך. וככה כל אחד מגזים ומגזים, עד שפתחתי הבוקר את העיתון, והכותרת הייתה שבמשטרה קוראים לאזרחים להישאר בבית בגלל מזג האוויר ועוד בשישי בצהריים - היום הכי חזק בשבוע! ועכשיו הבר שלי ריק אף על פי שבחוץ כולה גשם עם קצת רוח, מה שהיינו קוראים פעם חורף, לפני שכולם הפסיקו לדעת איך לא להגזים".
והוא מביט בה בחיוך, יודע עד כמה היא צודקת ויודע כמה קל לכתוב מילה בלי לחשוב איך היא משפיעה על החיים של אחרים. אבל לה הוא אומר רק: "ענבי מותק, אפילו אם כל מילה שלך בסלע, אם לא תיתני לי גינס עכשיו, לפני שאני מתייבש, תאבדי גם את הלקוח היחיד שלך שלא מפחד מגשם".
ואז היא הגיעה, הדייט שלו. חמודה, אפילו קצת יפה, אף שהוא קלט כבר בשנייה הראשונה כמה היא התאמצה בשביל לעשות את המקסימום כדי להיראות הכי טוב מבלי שייראה כמה היא השתדלה.
הדרינקים זרמו. משום שהיה קר בחוץ והגשם לא הפסיק להכות בחלונות של הפאב, הם שתו ליד הבירות גם צ'ייסרים של וויסקי ג'יימסון. השיחה, שבתחילתה הייתה קצת רשמית כיאה לדייט שני (ואף שאת הדייט הראשון חתמה נשיקה קצרה על השפתיים), הפכה למחויכת יותר עם כל צ'ייסר.
הוא היה במיטבו, ולא רק איתה. כי מדי פעם נכנס אחד מהקבועים והוא החליף איתו משפט בלי לפגוע יותר מדי באינטימיות של הדייט. והיא שמחה שהוא פופולרי אבל יש לו גם מספיק טקט מכדי שלא לצרף אף גלגל חמישי לשיחה שהייתה רק שלהם.
הם היו כבר די שיכורים, בעיקר היא. שיכורים, אבל לא "גמורים". הוא הציע שינצלו את ההפוגה בגשם כדי ללוות אותה הביתה ברגל. רק שבעודם בחצי הדרך, התחיל עוד פעם גשם חזק (אבל לא "סופה"! אתם שומעים שם בתקשורת? לא "סופה"!) ועד שהגיעו לחדר המדרגות שלה כדי להתחבא מהטיפות הגדולות, היו כבר שניהם רטובים. במוח אפוף אדי האלכוהול שלה היא אמרה לעצמה שזה יכול להיות דייט שלישי: הראשון שהיה להם באמצע השבוע והשני על הבר, והנה אפשר להקדים את השלישי לעכשיו והזמינה אותו לעלות.
משום שהיו צריכים לקלף מעליהם את הבגדים ולהניח לייבוש על הרדיאטור, הם התנהגו כמו שני מבוגרים אחראיים שלא רוצים להצטנן, ויותר לא לבשו את הבגדים אפילו לא לדקה אחת עד לבוקר הבא, שבו הוא חטף כווייה קטנה מכפתור המתכת של הג'ינס שלו שהתחמם כל הלילה.
והיה להם טוב. באמת. כי מה טוב יותר מלהעביר ליל חורף סוער, ועוד כזה שיצא במקרה על יום שישי, במיטה שלא רוצים לצאת ממנה?
ובשבת כבר זרחה השמש אף על פי שבחדשות אמרו שעוד לא נגמר. בזמן שהיא הסתדרה קצת באמבטיה כדי שיוכלו לצאת לאכול משהו ביחד, וחשבה שבחיים שלה לא הייתה רעבה כל כך לקרואסון ולזוגיות, הוא קלט את השכנה השווה שלה יוצאת אל המרפסת שטופת השמש לבושה רק בגופייה ביתית לבנה שלא הסתירה יותר מדי. וכשההיא התמתחה לה בשמש כמו חתולה, הוא חשב רק שהוא מוכרח לגמור את זה יפה.