זעזוע גדול נרשם השבוע בגזרת מופע ה"יחרב ביתכ" של אבו מאזן, לצד צקצוקי לשון מרשימים מול פלאי המנהרה שנחשפה בכרם שלום. אלא שמרוב הזדעזעויות לא נערך החיבור המתבקש בין שני האירועים, שהרי שניהם תוצרים רעילים של אותה מחלה: האחד חשיפת החפירה הפיזית מתחתינו, והשני גילוי מה שחופר בכיר הפרטנרים הפלסטינים מתחת לעצם הקיום והלגיטימיות שלנו.
לא רק שלא נעשה קישור בין מה שהוביל לשתי התופעות - הסכמי אוסלו וההתנתקות - אלא גם שוב לא הופנתה אצבע מאשימה כלפי האחראים. וחשוב מכל: החברה הישראלית עוד לא הסיקה את המסקנות. למרות כל השנים שעברו, עדיין הס מלהזכיר שהמנהרות וישות הטרור מרמאללה לא נחתו עלינו
משמיים עם לוחות הברית, מישהו המיט אותן עלינו ומישהו אחר צריך לתקן את הטעות ומהר.
בתחילת השבוע גילו העיתונות והפוליטיקה הישראלית לראשונה שאבו מאזן, מי שאמור היה להיות פרטנר לגיטימי לשלום, הוא ממש לא נחמד. שמדובר בשקרן ובדאי, שבאמת לא הפנים את עצם הקיום שלנו כאן. בוקר טוב, אליהו. האם באמת נדרש "יחרב ביתכ" עסיסי כדי לחדור לראשי הגניוס היהודי ואומת הסטארט־אפ? רק עכשיו גילינו למי הסגרנו את לב הארץ?
האם באמת לא הבנו מה משמעות "הדוקטורט" שחיבר הראיס הנכבד, שבו הוא הכחיש את קיומה של שואת אירופה? לא שמענו על סטנדרט הכזב של כל
בכירי הרשות הפלסטינית ואמצעי התקשורת שבשליטתה, מי שבאופן שיטתי מטיפים ומיישמים את אותו נרטיב שנחשף בנאום השבוע? הנרטיב חזר על עצמו גם ביום רביעי בקהיר, בנאום מורעל נוסף שנשא אבו מאזן. האם ייתכן שרק עכשיו גילינו אצל הפלסטינים את המוטיב האנטישמי, מכחיש ההיסטוריה, שמוחק אותנו מהעבר והעתיד? לא שמענו על חוברות הלימוד של הרשות, על המפות, על ספרי ההיסטוריה?
באמצע השבוע, אחרי יום של עצירת נשימה לנוכח עוצם הכזב, צצו שוב מכחישי ההיסטוריה והמציאות מהצד הישראלי, אבירי קונספציית אוסלו שנזעקו להגן על המבצר הקורס. כך זכינו לכותרת גדולה ביום שלישי ב"מעריב", שבה "גורמי ביטחון" עלומים הרגיעו שהכל בסדר בשטח ואבו מאזן הוא בכלל גורם מרסן טרור. בד בבד קיבלנו ב"וואלה" אזהרת אימים, שאם נעז לגעת ברשות העולם יתמוטט עלינו. הוסבר גם שם שאבו מאזן אולי שקרן, אבל מעולם לא עודד טרור. וב"ישראל היום" מצאנו את "מר אוסלו" יוסי ביילין מודה שיו"ר הרשות מגלה "חוסר מנהיגות", אבל מפנה אצבע מאשימה דווקא כלפי ישראל, זו שמעוניינת לדעתו להנציח את המצב הקיים.
מדובר במכלול של תעתוע וחוצפה, שמקביל לסטנדרט הסילוף הפלסטיני. העובדות הפשוטות מצביעות על אבו מאזן כעל המסית המרכזי של הרשות. אדריכל האסטרטגיה של מה שהם מכנים "אינתיפאדה עממית", שהיא מדיניות של טרור קר, מכוון, רצחני. טרור לכל דבר ועניין: סכינים, בקבוקי תבערה, מעשי דריסה ואבנים. המסרים האלו בוקעים מכל נאום שלו, מכל מסר של סביבתו. זכור במיוחד נאום שבו הזהיר את ישראל להסיר את הרגליים המטונפות שלה ממסגדי הר הבית. יומיים אחר כך פרצו מהומות דמים מאל־אקצא ומירושלים. ולמי שביקש עוד הוכחה, רק ביום רביעי איים הראיס בקהיר שאם ירושלים לא תהיה פלסטינית, נקבל מלחמה.
ובנוגע לשיתוף הפעולה הביטחוני שקושרים לו כתרים? מדובר בזן של הדלת המסתובבת מבית המדרש של יאסר ערפאת המנוח. גורמים אינטרסנטיים, גם ממערכת הביטחון, מגזימים ומסלפים את אופי השיתוף הזה. זו מערכת יחסים מוגבלת ואינטרסנטית, שנועדה לשמור בראש ובראשונה על המשטר הרעוע של רמאללה. מי כמו אנשי הפת"ח זוכרים איך טבח בהם חמאס בעזה, ויודעים שהמגן היחידי מפני השלכתם מהגגות הוא הכידונים של צה"ל.
גודל האסון
אבל אצלנו, בתקשורת, באקדמיה ובעולם הפוליטי רגילים להכחיש, להעלים ולתעתע כדי לשרת את השקפת העולם המשיחית שעומדת בבסיס השקפת "מחנה השלום". המכחישנים עשו את זה מיד אחרי חתימת הסכמי אוסלו, בשנים 1993־1994, כאשר נחשפו נאומים של ערפאת, שבהם הוא קרא לג'יהאד נגד ישראל וכאשר הבהיר שחתימתו בבית הלבן היא רק שלב מתורת השלבים של אש"ף בדרך לחיסול הישות הציונית. אז הסבירו לנו שהג'יהאד של ערפאת הוא ג'יהאד חיובי ובכלל, אבו עמאר לא ממש מתכוון.
גם בצד המעשי התעלמו אצלנו במכוון מהעובדות. כמה חודשים לאחר כניסת הרשות הפלסטינית לעזה בשלהי 1994 נודע לי על כמויות בלתי סבירות של בטון ומלט שנכנסות לרצועה. מקורותי סיפרו לי שהרשות הטרייה בונה ביצורים ומנהרות תת־קרקעיות נגדנו. קברניטי "מעריב" דאז, שהיה בבעלות אחרת, הפנו שאילתה לשב"כ שבראשו עמד אז יעקב פרי. השב"כ נפנף את האינפורמציה ו"מעריב" שמח לא לפרסם.
כך כל מידע והערכה שסתרו את הקונספציה שעמדה בבסיס ההסכמים הועלמו וגומדו, וכיום יש מי שממשיכים באותה גישה. בין היתר מנסים להלך עלינו אימים ולטעון שאם תקרוס הרשות ניאלץ לממן את צורכי החיים של ערביי יו"ש. הטיעון הזה אומלל, מכיוון שלפני הסכמי אוסלו טענו בשמאל שישראל מרוויחה מ"הכיבוש", ועושה קופה על תושבי שכם וחברון.
תארו לעצמכם כמה היינו חוסכים אלמלא נאלצנו למנוע את מעשי התוקפנות מהמקומות שמהם עקרנו. כמה עלתה לנו המצאת והחזקת ההגנה האווירית
מפני רקטות וטילים. כמה עולה לנו ההגנה מפני האיומים שמתחת לאדמה. פיתוח והפעלת האמצעים הסודיים לאיתור המנהרות, בניית המכשול
התת־קרקעי והשמדת המנהרות שמתגלות. כמה עלה לנו רק השבוע לשפוך בטון למנהרה החדשה שצצה בכרם שלום. איש לא מדווח על גובה העלויות הללו, אבל סביר להעריך שבכספים שנכפו עלינו כתוצאה מאוסלו וההתנתקות, ניתן היה לפתור את כל הבעיות הכלכליות של רצועת עזה או לפטור את אוכלוסיות ישראל מתשלום מסים לשנים רבות.
בציבור הישראלי ובוודאי בקואליציה הנוכחית מבינים היטב מה גודל האסונות שהנחיתו עלינו יצחק רבין, שמעון פרס ואריאל שרון. אבל במציאות שולטת עדיין הקונספציה של בכירי העיתונות ומערכת הביטחון. בצמרת העיתונות עדיין אוחזת כת מאמיני השלום, מי שאשמים במידה רבה בטעויות הפטאליות של העבר וההווה. הם לא לקחו מעולם אחריות ולא שילמו כל מחיר. בצמרת הצבא הצליח הניתוח שערך פרס מעל המצופה, והדיסקט הפגום שהוכנס לשם בשנים 93'־95' עדיין לא הוחלף.
דווקא מהנעשה מעבר לאוקיינוס למדנו השבוע שאסור לחשוש מלתקן דברים מקולקלים. רק השבוע שוב השכיל ללמד אותנו דונלד טראמפ מה עושים מול ארגון מסית ותומך טרור כמו אונר"א, כזה שהיה מקום שיחלוף מהעולם כבר לפני שנים רבות. ממשלת ישראל, לעומת זאת, ממשיכה להטיס את הסכמי אוסלו על טייס אוטומטי. הגיע הזמן שגם היא תפסיק להכחיש ותסיק את המסקנות.