מורשת איזנקוט: כדאי וחשוב שאת התיקון הבא בצבא נעשה עוד לפני מלחמת לבנון השלישית

רוב הרמטכ"לים, כשהם מתחילים את שנתם הרביעית והאחרונה בתפקיד, מתחילים לעסוק במורשת שלהם ומרגישים גם יותר חופשיים להתבטא. החודש נכנס גדי איזנקוט לשנתו הרביעית, ואכן הוא כבר מתעסק במורשת, אבל לא מרגיש משוחרר כלל. שר הביטחון שמעליו הסיר את שלט ה"ל" שאיתו הסתובב בשנה וחצי האחרונות והחל לגבש דעות בנוגע למה שצריך לתקן בצה"ל. אביגדור ליברמן גם לא מרוצה בעליל מהעובדה שיש לו רק מועמד אחד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, והוא ינסה לשנות זאת.

ביום רביעי חנכה המועצה האזורית מבואות חרמון אתר הנצחה לזכרו של רא"ל אמנון ליפקין־שחק בכניסה למושב מרגליות. איזנקוט הגיע לשם על מדי ב', הישר מתרגיל שנערך באזור, והתקבל בחום יוצא דופן. לא שהוא היה צריך את החיבוק. התגובה ההיסטרית של כמה רבנים למינוי אישה לתפקיד מפקדת טייסת רק הוכיחה עד כמה חשובים המהלכים שהוא מקדם. אבל איזנקוט יודע שלא ייזכר וייבחן על ערך שילוב הנשים, חשוב ככל שהוא.

אמנון ליפקין־שחק היה אחד האנשים המרשימים ביותר שכיהנו בתפקיד הרמטכ"ל: נבון מאין כמוהו, חד כתער וישר כסרגל, ועם אלה - רגיש ואנושי. מוקיריו הרבים רואים באיזנקוט ממשיך דרכו, לפחות בתחום היושרה, ובצדק. כמו ליפקין־שחק, פיו ולבו של איזנקוט שווים, וראשו לא יכוף בפני כל שררה. בשלוש השנים האחרונות, כמו בכל שנות שירותו, לא חשש מלהתעקש על עמדותיו ועמד כחומה בצורה מול הסחף הערכי שעובר על החברה הישראלית ואיים לשטוף גם את הצבא.

בעוד קודמיו אפשרו הדתה זוחלת בצה"ל, עמד איזנקוט בפרץ ועצר אותו. הוא יוריש לממשיכו צבא שבו גבולות ברורים יותר בין המפקד לבין הרב, צבא שבו לנשים יש מרחב גדול יותר לתרום ולהצליח, ושערכי המוסר שלו חדים וברורים.

בקדנציה שלו הפכה המב"ם - המערכה שבין המלחמות - לעיסוק המרכזי של צה"ל. היקף הפעילות של הצבא בשנים האחרונות לסיכול ההתעצמות של האויב, בעיקר מצפון, הוא חסר תקדים. כשבוחנים את סדר היום של מפקד חיל האוויר או של מפקדי החטיבות באמ"ן, רואים כי הרבה יותר ממחצית זמנם מוקדש לפעילות המב"ם. הפעולות האלה נועדו להרחיק מאיתנו את המלחמה הבאה, ואם תיגזר עלינו: הן נועדו להבטיח שהאויב ייכנס אליה בתנאים הכי פחות נוחים מבחינתו.

גם בדרום השכיל איזנקוט ליצור מציאות ביטחונית טובה הרבה יותר מזו ששררה לפני צוק איתן, וניהל בתבונה וברגישות את הדיאלוג הכוחני שלנו מול חמאס. הוא דחף להקמת המכשול התת־קרקעי, שאמור בתוך קצת יותר משנה ליטול מחמאס את כל המנהרות שחפרו לישראל. המהלך שובר השוויון הזה יהיה רשום על שמו.

תחת איזנקוט הצבא גם חזר להתאמן. מהחודש הבא יחזור צה"ל לימים הטובים של לפני האינתיפאדה הראשונה, שבהם היחידות הלוחמות מתאמנות במחזורים של 17 שבועות. לא מעט משאבים מופנים לאימון הכוחות, ועדיין אני שומע לא מעט קצינים זוטרים שמתלוננים על רמת האימון ועל היעדר תמיכה לוגיסטית, מה שדורש מהם להשקיע זמן רב בהכנות לאימון במקום בתרגיל עצמו. אבל הדבר המטריד ביותר שעולה מהדרגים הזוטרים ביחידות היבשה הוא חוסר ביטחון במוכנותם לאתגרים. הם מבינים את המשמעות של מלחמה מול חיזבאללה, אבל יש להם ספק אם הם מוכנים למשימה.

זה הקוץ באליה של איזנקוט: צבא היבשה נותר החלק המוזנח יותר בצה"ל, עם הרבה סימני שאלה על התאמתו לאתגרי המזרח התיכון החדש. צבא היבשה משווע למהפכה יסודית, ולאיזנקוט הייתה הזדמנות לחולל אותה. הוא נכנס לתפקיד עם הניסיון, הקרדיט והסמכות להוביל מהפכה שכזאת, ובתחילת שנתו הרביעית אפשר כבר להניח שהיא לא תתרחש תחתיו.

כמו קודמיו, איזנקוט העלה על נס את חיל האוויר והמודיעין והעתיר עליהם משאבים אדירים, ובצדק. אלה מכפילי הכוח של כל צבא. בכל הקשור ליבשה, הוא עשה את ההכרחי ולא יותר. בתוכניות האופרטיביות שלו מופיעים חצים מרשימים של תמרוני קרקע עמוקים, אבל הוא והמטה הכללי משדרים חוסר אמון ביכולת לממשם.

לחיל האוויר ולמודיעין יכולות מופלאות, בכל הגזרות הרלוונטיות, אבל מדינת ישראל לא יכולה להזניח את היכולת היבשתית. יכול להיות שניתן להכריע את המערכה הבאה בצפון עם חיל האוויר, אבל אין לנו הלוקסוס להמר נגד מקרה שבו חיל האוויר לא יביא את התוצאה המקווה. דמיינו מלחמה שנפתחת במכה מפתיעה על בסיסי חיל האוויר בעיצומו של שבוע עם מזג אוויר סוער ותשאלו: מה עושים אז?

קצינים זוטרים ביחידות השדה שחשים בספק של הפיקוד הבכיר ביכולותיהם יפסיקו גם הם להאמין בעצמם, ויאבדו עניין להמשיך לפקד. צה"ל מנסה לעדן את הנתונים, אבל מתחילה להיות לו בעיה באיכות האנשים הרוצים להמשיך בשירות משמעותי ביחידות הלוחמות.

לקח לו זמן, לשר הביטחון, אבל גם הוא רואה היום את הפערים האלה. כרגע הוא מנסה להכשיל את המיזוג המתוכנן של זרוע היבשה עם אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל). זה צעד נכון, אבל לא בטוח שיספיק. במקביל הוא ממשיך לנסות לשכנע את האלוף רוני נומה, מפקד פיקוד המרכז שנדחק החוצה על ידי איזנקוט, לקבל עליו את האתגר של פיקוד על זרוע יבשה ובניית כוח יעיל יותר.

נומה הוא אחד הקצינים הבודדים שנותרו במטה הכללי שנלחמו וראו אויב בעיניים. הוא אחד המפקדים הטובים והנבונים שצמחו בצה"ל בדור האחרון (על כך אני יכול להעיד גם אישית, כמי ששירת תחתיו במילואים). לא ברור מדוע בחר איזנקוט להרחיקו, אבל אם ייענה לאתגר, יש לו מה שנדרש כדי לבנות את הכוח היבשתי טוב יותר.

המהפכה הנדרשת היא לא רק במשאבים ובזמן המוקצה לאימונים. אל מול הפוטנציאל של חזית צפונית משולבת - חיזבאללה, סוריה ואיראן - צה"ל חייב יכולת תמרון לעומק שתהיה משמעותית הרבה יותר. זה דורש שינוי במבנה הסד"כ, בגודלו - ויש שיאמרו גם במודל המילואים.

האם האלוף אביב כוכבי הוא האיש שיידע לעשות את התיקונים המתבקשים? כוכבי הוא לכל הדעות אחד הקצינים המבריקים שצמחו בצה"ל: נבון, רהוט, כריזמטי ובעל יכולת לראות גם את התמונה הרחבה וגם את הפרטים. מאז ליפקין־שחק לא היה מועמד בטוח כמוהו לרמטכ"ל. יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, קצין מעולה וחכם, נפסל (שלא בצדק) על ידי חלק גדול מהציבוריות הישראלית, וספק אם ליברמן שוקל בכלל את מועמדותו.

אף שר ביטחון לא אוהב את הסיטואציה שבה אין לו אפשרות בחירה אמיתית בין המועמדים. זה אומר שלא תהיה לו השפעה על המועמד. לכן אפשר לצפות שליברמן ידאג ששמו של האלוף אייל זמיר, מפקד פיקוד הדרום, יועלה כמועמד לקראת ההחלטה על הרמטכ"ל הבא. זמיר מוערך מאוד הן על ידי ראש הממשלה (הוא שימש מזכירו הצבאי), והן על ידי ליברמן.

בתולדותיו עבר צה"ל שינויים משמעותיים רק מתוך שבר גדול: מלחמת יום הכיפורים הובילה אותנו לבנות צבא ענק; מלחמת לבנון השנייה החזירה את צה"ל ליסודות של לוחמת היבשה. כדאי וחשוב שאת התיקון הבא נעשה עוד לפני מלחמת לבנון השלישית.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר