הדרישה לחברה מתוקנת היא הגיונית ומחויבת המציאות. אני מבינה ותומכת בה. בחברה מתוקנת יש גבולות בין אסור למותר, בין עשה לאל תעשה. זו חברה שכולנו, אני מאמינה, רוצים לחיות בה ושואפים לקיימה. זה מה שהמפגינים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דורשים. שהגבול הזה, בין מותר ואסור, יהיה ברור.
אבל הגבול הזה נחצה אתמול, ודווקא על ידי המפגינים עצמם, והמעבר לצד השני היה בוטה, גס ומבחיל. אולי הכל נכון וכולם מושחתים ונתניהו צריך לשבת בכלא 87 שנה, עם או בלי שרה, ועם מני נפתלי באותו תא, כעונש לשלושתם. אבל כשמפגין צועק על מנדלבליט בעוד הוא אומר “קדיש” על אמו שנפטרה, “הרסתם לנו את המדינה”, הוא צריך שההקלטה הזו תשודר בפול ווליום באוזניו, כי מדינה כזו, שבה כבוד המת נרמס, שבה כבוד החי האבל כבר אינו ראוי לכבוד מינימלי, שבה אדם האומר “קדיש” על אמו צריך מאבטח כדי לצאת מבית הכנסת, היא מקום נמוך ובזוי מאוד. מנדלבליט הרס את המדינה? באמת. מאיזה מקום מוסרי אתה, המפגין הצורח, אומר את זה?
לפעמים הדרך מפספסת את המטרה. לפעמים אופן המחאה הופך אותה ללא לגיטימית. חודשים ארוכים התקיימה המחאה בפתח תקווה ועברה לתל אביב. המארגנים טוענים שיותר ויותר אנשים מצטרפים אליה וממלאים את הכיכרות. אני בטוחה שבגלל מה שקרה אמש ציבור גדול שתמך במחאה עשה פניית פרסה חדה ונרתע ממנה בגועל. ככה זה כשהצביעות מתגלה. מובילי מחאה לצדק חברתי לא יכולים לדרוס פרט מפרטי החברה. אנשים הדוגלים בחברה מתוקנת לא יקלקלו אותה. תתביישו.