ביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס יצר רושם של פריחה חסרת תקדים ביחסי ישראל־ארה"ב ושיא של כל הזמנים בעוצמתה של הברית בין שתי המדינות. נאומו המרגש בכנסת, ביקורו בכותל, הדברים שהשמיע, החום שהפיץ, הטון והכוונה, פיזרו אופוריה על ארץ הקודש. והכל בזכות ביבי, כמובן. אלמלא בחר נתניהו בטראמפ כנשיא ארה"ב, היינו יכולים לקבל עוד שמונה שנים נוראיות של איזה עוכר ציון דוגמת אובמה. שוב, כמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה רצופת התלאות של היהודים, ניצלנו ברגע האחרון ממש. למה שהשרה הממונה על סמלים וטקסים, מירי רגב, לא תכריז על יום חג לאומי חדש לציון הניצחון הציוני הגדול הזה?
המציאות קצת אחרת. נכון, בנקודת הזמן הנוכחית בממשל טראמפ, היחסים בין ירושלים (תרתי משמע) לוושינגטון בפריחה, והתמיכה האמריקאית בעמדותיה של ישראל, ובמיוחד בעמדותיו של הימין בישראל, נמצאת בשיא. בניגוד להערכות רבות, כולל אלה שנכתבו בטור הזה, טראמפ החליט בסופו של דבר להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים על הראש של כולם. הוא שינה את הפרדיגמה ולא רק חשב מחוץ לקופסה, אלא ניפץ את הקופסה לרסיסים ומנסה להרכיב עכשיו קופסה חדשה. צריך להתפלל שיצליח, כי מי שמתגורר בתוך הקופסה השבורה הזו, זה אנחנו.
הטור המלא ב"מעריב סופהשבוע".