בצירוף מקרים יצא שיום למחרת נאומו של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס בפני הכנסת פורסם סקר עומק בסוגיית תמיכת האמריקאים בישראל, וזה הבליט את ההבדלים ביחס של הרפובליקנים לעומת הדמוקרטים אל ישראל. נאומו של פנס היה ציון דרך היסטורי. סגן הנשיא נשא את הנאום הציוני ביותר שהשמיע אי־פעם מנהיג זר. הוא פרש משנה ציונית שאפילו הרצל לא הציג. פנס חיבר את תקופת האבות והנביאים עם ישראל של היום ומיקם את העם היהודי בשרשרת הנצח של עם ישראל מקדמת דנא. בכך סתם את הגולל על הבאר העכורה של ההשמצות והשקרים שהושמעו בשבוע שעבר על ידי יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שטען כי אין לעם ישראל קשר לארץ ישראל.
רוב הכתבות על אודות הסקר שערך מכון "פיו" התייחסו לכותרת, ובצדק. בעוד 79% מהרפובליקנים אמרו שהם תומכים בישראל יותר מאשר בפלסטינים, רק 27% מהדמוקרטים ענו כך. ולא זו בלבד אלא שככל שהמצביע הדמוקרטי נוטה שמאלה יותר כן תמיכתו בישראל יורדת ותמיכתו בפלסטינים עולה. דמוקרטים ליברלים, שהם הכוח הדומיננטי במפלגה כיום, תומכים בפלסטינים בשיעור כמעט כפול יותר משהם תומכים בישראל: 35% לעומת 19% בהתאמה.
וזה לא רק בקרב הליברלים. בקרב הדמוקרטים המגדירים עצמם "מתונים" ו"שמרנים", ירדה התמיכה בישראל מאז הסקר הקודם שנערך באפריל 2016, והיא עומדת כיום על 35% לעומת 53% לפני שנה וחצי.
עד כמה שהנתונים מדאיגים, מבחינה מעשית הנתון החשוב ביותר עבור ישראל הופיע בסוף הסקר, שם פורסמו נתונים על מידת ההערכה לאפשרות ש"פתרון שתי מדינות" עשויה להתממש. 49% מהמשיבים השיבו כי הפתרון הזה אפשרי, כנגד 39% שטענו כי בלתי אפשרי להשיג אותו.
התוצאות המעניינות באמת מתייחסות למי שמאמין בהקמת מדינה פלסטינית על אדמות שישראל שולטת בהן כדרך להשיג שלום. בקרב האמריקאים
שתומכים יותר בישראל מאשר בפלסטינים רק 40% סבורים שניתן להשיג את פתרון שתי מדינות. בקרב האמריקאים התומכים יותר בפלסטינים, 64% גורסים כי אפשר להגיע לפתרון שתי מדינות לעומת 28% האומרים שהפתרון הזה בלתי אפשרי. במילים אחרות, ככל שהתמיכה בישראל יורדת כן גדלה האמונה שניתן להקים מדינה פלסטינית בשטחים שישראל שולטת בהם.
אומנם הסקר אינו כולל מידע על הגורמים שהביאו לתפיסה זו, אולם יש קורלציה בין התוצאות לגיל המשיבים: בעוד ש־60% מגילאי 18־29 מאמינים שפתרון שתי מדינות אפשרי לעומת 28% שאינם מאמינים כי הדבר אפשרי, בקרב משיבים בגילים 30־49 המצב מתהפך. מחציתם אינם מאמינים בפתרון לעומת 40% הבטוחים שהוא אפשרי. שיעור המאמינים בפתרון שתי המדינות יורד ל־41% בקרב בני 50־64.
הפילוג בנתונים אלה מעלה את ההשערה כי ככל שהמשיב מכיר טוב יותר את פרטי הסכסוך כן עולה תמיכתו בישראל ויורדת אמונתו בפתרון שתי המדינות. זאת אומרת, ככל שהמשיב בעל ידע רחב יותר באשר לצדדים כן הוא יודע שהרעיון הבסיסי של פתרון שתי המדינות, שלפיו ישראל אחראית לסכסוך משום שהיא מסרבת להעביר אדמות לפלסטינים ויש ללחוץ עליה למסור להם שטחים, נטול אחיזה במציאות.
אם ההשערה הזאת נכונה, משמעות הדבר היא כי אין אפשרות לשכנע את התומכים בפלסטינים לחזור ולתמוך בישראל, כי תמיכתם אינה מבוססת על מהלך מחשבתי. המסקנה הזאת עולה בקנה אחד עם הטרנספורמציה הקוגניטיבית שעוברת על השמאל האמריקאי בעשורים האחרונים.
הפוליטיקה של הזהויות
מאז שנות ה־90 כאשר תפיסת התקינות הפוליטית הלכה והשתלטה על האקדמיה ועל האליטה השמאלית־דמוקרטית באמריקה, הפכה פוליטיקת הזהויות לגורם הקובע את העמדות הפוליטיות של חברי המחנה. ככל שהשמאל הרדיקלי הולך ומשתלט על המפלגה הדמוקרטית כן הולכת ומשתלטת פוליטיקת הזהויות על עמדות מתפקדיה.
על פי הפוליטיקה של הזהויות העובדות אינן חשובות. מה שחשוב בקביעה של מי הטובים ומי הרעים הוא סיווג קבוצות שהוכתב מראש. על פי הסיווג הזה, למשל, שחורים טובים ולבנים רעים, נשים טובות וגברים רעים, המערב רע והעולם השלישי טוב, הקפיטליזם רע והסוציאליזם טוב. וישראל רעה והפלסטינים טובים.
מדובר בעולם מושגים סגור, שאין אפשרות לחדור אליו, משום שהקביעות של טוב ורע אינן מבוססות על עובדות אלא על זהות שבטית. אם אתה כופר בסיווגים אלה, אתה מוציא את עצמך מחוץ למחנה.
היות ששום עובדה ושום בחינה רציונלית לא הובילה את מתנגדי ישראל בשמאל לצאת נגד ישראל, אין בכוחה להילחם על דעת הקהל הזאת. עליה פשוט לקבל אותה כעובדה מוגמרת ולהתמודד עמה.
זה מחזיר אותנו לסגן הנשיא ולרפובליקנים. רבים כתבו, בצדק, השבוע שנוצרים אוונגליסטים כמו פנס מהווים את הבסיס לתמיכה הגורפת של הרפובליקנים בישראל. אולם הקפיצה הגדולה בתמיכתם בשנים האחרונות לא התרחשה במקביל לתנועה המונית להחזרה בתשובה בקרב הנוצרים, להפך. מידת ההשתתפות בתפילות בכנסיות ירדה קצת בכל שדרות החברה האמריקאית בעשורים האחרונים. על פי נתונים שאספו חוקרים נוצרים, שיעור ההשתתפות בתפילות שבועיות בכנסיות בארה"ב ירד מ־20% ב־1990 ל־17% ב־2017. כלומר, שיעור הנוצרים הדתיים בציבור האמריקאי לא גדל ואף הצטמצם במעט בזמן שהרפובליקנים התחברו לישראל בהמוניהם.
הקפיצה הגדולה בתמיכה הרפובליקנית בישראל הגיעה בעיקר בעקבות הפיגועים מ־11 בספטמבר 2001 ובמידה פחותה בשנה הקודמת, עם התמוטטות תהליך השלום בקמפ דיוויד ביולי 2000 ותחילת מסע הטרור הפלסטיני נגד ישראל. או אז החלו הרפובליקנים להיחשף למציאות באזור, וככל שנחשפו יותר למתרחש במזרח התיכון כן התמיכה שלהם בישראל גדלה.
מאידך, במקביל להתעשתות הרפובליקנים עברו הדמוקרטים תהליך רדיקליזציה באותן שנים. בין הבחירות בשנת 2000 לבחירות בשנת 2008 כמעט נמחק הפלג השמרני במפלגה הדמוקרטית. הבחירות לסנאט במדינת קונטיקט ב־2006 היו למעשה קו פרשת מים. הסנאטור היהודי הציוני ג'ו ליברמן, שרק שש שנים קודם לכן היה המועמד לסגן נשיא של אל גור בבחירות לנשיאות, גורש מהמפלגה בבחירות המקדימות למועמדות הדמוקרטית לסנאט, לא לפני שהופנו נגדו השמצות אנטישמיות. התהליכים הסותרים הללו באו לידי ביטוי השבוע עם נאום פנס בכנסת מצד אחד ופרסום נתוני סקר "פיו" מצד אחר.
הלקח שישראל צריכה ללמוד מן הקיטוב הזה חד־משמעי: זה הזמן לפעול כדי לשנות את הנרטיב השולט בכל הקשור לישראל ולפלסטינים. זה הזמן להבהיר כי אנחנו החבר'ה הטובים ושהמנהיגות הפלסטינית חסרת תקנה.
עכשיו, כשיש אנשים בשלטון האמריקאי המוכנים להקשיב לנו ולשקול את מדיניותם בהתייחס לעובדות ולא לאידיאולוגיה רדיקלית ששמה את ישראל בצד הרעים באופן אוטומטי וגורף - עלינו לבטא, להסביר וליישם מדיניות כלפי הפלסטינים שיש בה כדי להבטיח את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלנו לאורך זמן.
כפי שחשובה הבטחתו של פנס על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים כבר בקדנציה הנוכחית של טראמפ, כן חשוב שישראל תודיע על שינוי מדיניותה בעניין יהודה ושומרון, הרשות הפלסטינית ופתרון שתי המדינות ממש בחודשים הקרובים, ותיישם את השינוי עד סוף השנה הבאה.
אנחנו יודעים את מצבנו באמריקה, לטוב ולרע. אנחנו יודעים שנוכח הלך הרוח הזה הממשל הדמוקרטי הבא יגרום לנו להתגעגע בערגה לממשל אובמה. אנחנו יודעים שמה שלא נעשה בזמן הזה, עם הממשל הפרו־ישראלי שהיה אי־פעם, סביר להניח שלא נצליח לעשות בעתיד.