1. קופסה שבורה: ביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס יצר רושם של פריחה חסרת תקדים ביחסי ישראל־ארה"ב ושיא של כל הזמנים בעוצמתה של הברית בין שתי המדינות. נאומו המרגש בכנסת, ביקורו בכותל, הדברים שהשמיע, החום שהפיץ, הטון והכוונה, פיזרו אופוריה על ארץ הקודש. והכל בזכות ביבי, כמובן. אלמלא בחר נתניהו בטראמפ כנשיא ארה"ב, היינו יכולים לקבל עוד שמונה שנים נוראיות של איזה עוכר ציון דוגמת אובמה. שוב, כמו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה רצופת התלאות של היהודים, ניצלנו ברגע האחרון ממש. למה שהשרה הממונה על סמלים וטקסים, מירי רגב, לא תכריז על יום חג לאומי חדש לציון הניצחון הציוני הגדול הזה?
 
המציאות קצת אחרת. נכון, בנקודת הזמן הנוכחית בממשל טראמפ, היחסים בין ירושלים (תרתי משמע) לוושינגטון בפריחה, והתמיכה האמריקאית בעמדותיה של ישראל, ובמיוחד בעמדותיו של הימין בישראל, נמצאת בשיא. בניגוד להערכות רבות, כולל אלה שנכתבו בטור הזה, טראמפ החליט בסופו של דבר להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים על הראש של כולם. הוא שינה את הפרדיגמה ולא רק חשב מחוץ לקופסה, אלא ניפץ את הקופסה לרסיסים ומנסה להרכיב עכשיו קופסה חדשה. צריך להתפלל שיצליח, כי מי שמתגורר בתוך הקופסה השבורה הזו, זה אנחנו. 
 
העניין הוא שטראמפ לא יהיה כאן לנצח. ההערכות בארה"ב הן שהסיכוי להדחת הנשיא ממשי. גם אם לא יודח, ספק אם ייבחר מחדש. גם אם ייבחר מחדש, אסור שהיחסים בין ישראל לארה"ב יהיו מבוססים על אדם אחד, או אישיות מסוימת, שנויה או לא שנויה במחלוקת. הברית האמריקאית־ישראלית הייתה מבוססת לאורך כל השנים על תמיכה דו־מפלגתית. הרפובליקנים תמכו בישראל, הדמוקרטים תמכו בישראל, הלא־מזוהים תמכו בישראל. התמיכה הייתה גורפת, חוצת מפלגות, גזעים, גיאוגרפיה או כרונולוגיה. זה היה הנכס האמיתי של עם ישראל. העובדה שהאמריקאים, באשר הם, תומכים בישראל, מזדהים איתה, עם ערכיה, עם מטרותיה.
 

ובכן, לא עוד. השבוע פורסם בארה"ב סקר עומק של מכון "פיו", העוקב לאורך עשרות שנים אחר תמיכת הציבור האמריקאי בישראל. הנתונים מטלטלים. לשם ההשוואה: בשנת 1978 49% מהרפובליקנים ו־45% מהדמוקרטים העדיפו את עמדת ישראל על עמדת הפלסטינים (הפלסטינים נהנו מתמיכה מזערית). מאז ואילך, לאורך כל השנים הייתה ההעדפה האמריקאית את ישראל על פני הפלסטינים צמודה בין הרפובליקנים לדמוקרטים ולבלתי־מזוהים. הרפובליקנים הקדימו את האחרים בכמה אחוזים, אבל באופן כללי התמיכה הייתה גורפת ועוצמתית לרוחב כל החזית. כשעלתה, עלו כולם: רפובליקנים, דמוקרטים ולא מזוהים. כשירדה, ירדו כולם. אם כי היא בדרך כלל עלתה. והנה, בסקר הנוכחי, נפרדו הגרפים בחדות: בעוד אצל הרפובליקנים ההעדפה את ישראל נסקה ל־79%, אצל הדמוקרטים היא קרסה והתפוגגה ל־27%. זה חסר תקדים, וזה צריך להדיר שינה מעיניו של כל מי שהנכס האסטרטגי היקר הזה, הברית עם ארה"ב, חשוב לו. זה מצביע על תופעה, על מגמה, על כיוונים, שמבשרים לנו רע.

הנשיא האמריקאי הנוכחי הוא רפובליקני (לכאורה), וגם הקונגרס נשלט כרגע על ידי הרפובליקנים. אבל באמריקה, על פי כל הנתונים וההערכות, יש יותר דמוקרטים מרפובליקנים וגם הנתונים הדמוגרפיים משחקים תפקיד מכריע לטובת הדמוקרטים. עם טראמפ ובלעדיו, העתיד האמריקאי שייך יותר לדמוקרטים ולבלתי־מזוהים מאשר לרפובליקנים. אובדנה של התמיכה הדמוקרטית בישראל הוא קטסטרופה שבנינו ונכדינו ישלמו עליה הון תועפות. היא רשומה, כל־כולה, על שמו של "קפטן אמריקה" בנימין נתניהו.
 
הדברים נאמרו ונכתבו, גם כאן, בזמן אמת ובעיקר אחרי נאומו של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי ב־2015, ערב הבחירות בישראל. בשיחות לא מעטות שקיימתי אז עם מחוקקים דמוקרטים, תומכי ישראל ותיקים ואדוקים, הם כמעט בכו. הוא מעמיד אותנו במצב בלתי אפשרי, אמרו, הוא תוקע טריז בינינו לבין הנשיא, הוא מחבל בתמיכה הדו־מפלגתית המסורתית של האמריקאים בישראל, זו תהיה בכייה לדורות, הזהירו. וצדקו. הבכי כבר כאן. אם הנאום של ביבי בקונגרס היה תורם משהו לבלימת הסכם הגרעין עם איראן, עוד אפשר היה לנסות להצדיק את המהלך. אבל לא היה שמץ של סיכוי שזה יקרה. אפילו לא חלקיק של אחוז. נתניהו ידע את זה ולמרות זאת, ואף על פי שהוזהר על ידי רבים מהנזק שימיט על מערכת היחסים הרגישה הזו, הוא נסע לנאום. למה? כי הוא ידע שזה נאום שיכול לגרום לו לנצח בבחירות, שהתקיימו שבועות ספורים אחר כך. 
 
ואכן, בבחירות הוא ניצח, בגדול. אנחנו כנראה הפסדנו. יכול להיות שלא נרגיש שום דבר מיוחד בשנים הקרובות. אבל אחרי נתניהו, ואחרי טראמפ, שזה לא עוד המון זמן, אנו עלולים לקום בוקר אחד ולגלות שהנכס האסטרטגי החיוני כל כך, אחד מאבני הראשה של ביטחון ישראל, איננו.
 
זאת ועוד: טיפוחה של התמיכה בקרב הדמוקרטים חשוב בהרבה מאשר טיפוחה בצד השני, אצל הרפובליקנים. למה? כי בקרב הרפובליקנים ישנם 60 מיליון נוצרים אוונגליסטים אדוקים שהם תומכי ישראל מלידה, בציווי דתי, שאינו תלוי בדבר. הם שם והם יישארו שם, כי זו אמונתם. אגב, על פי אמונתם, כשיחזור המשיח שלהם (ישוע), נצטרך כולנו להתנצר, אחרת מרה תהא אחריתנו. אבל מילא, נתמודד. כך או אחרת, חלק ניכר מהרפובליקנים תומכים בישראל מתוך אמונה דתית. אצל הדמוקרטים זה פריך בהרבה, ולכן חשוב כל כך לגדל, לטפח, להשקות, לזבל ולדאוג שזה ימשיך ללבלב. כי הדמוקרטים הם גם האמריקאים הליברלים, אבל גם השחורים וההיספאנים והמהגרים האחרים שמרכיבים את הפסיפס המרהיב ששמו אמריקה. עד לא מזמן התמיכה בנו בקרבם דמתה מאוד לתמיכה הרפובליקנית. אבל זה נגמר.
 
2. סירת האנטישמים

גם הניסיון להפוך את הנשיא הקודם, ברק אובמה, לעוכר ישראל, צריך להדאיג אותנו. השבוע נחשפה ב"מעריב" שיחה מדהימה בין שר החוץ של אובמה, ג'ון קרי, לבין חוסיין אגא, אחד ממקורבי אבו מאזן ומי שייצג אותו במו"מ עם נתניהו בלונדון ובמו"מ עם יוסי ביילין בשנות ה־90. התברר ממנה שקרי שוקל להתמודד על הנשיאות ב־2020, שהוא עדיין נחוש לנסות לייצר תהליך מדיני משמעותי בינינו לבין הפלסטינים, וכו'. הפרסום גרר שובל ארוך של שיימינג לכיוונו של מזכיר המדינה לשעבר. קרי כונה בזמנו, בידי משה (בוגי) יעלון, כ"משיחי ואובססיבי", בכל הקשור למאמציו הסיזיפיים להביא שלום על ישראל והפלסטינים. יכול להיות שקרי אכן נאיבי מדי. אבל הניסיון לייחס לו ולנשיאו שנאת ישראל הוא שיבוש מופרע של המציאות, של ההיסטוריה, של העובדות. גם אם נחפש לא נמצא תומכי ישראל מובהקים יותר בקונגרס האמריקאי מג'ון קרי. לאיש רקורד מושלם בכל הקשור לתמיכה בעניינים הישראליים לאורך עשרות שנים. זאת ועוד: הוא חבר אישי של בנימין נתניהו. שניהם העידו על כך פעמים אין ספור. יכול להיות שביבי יהפוך לחבר אישי של שונא ישראל?

נתניהו עם אובמה. צילום: פלאש 90

 
כל מי שמכיר את קרי יודע עד כמה הוא אוהב את רעיון המדינה היהודית, עד כמה היא יקרה לו. נוסף לכל הצרות הוא גילה, רק בגיל 60, שהוא חצי יהודי. סבו וסבתו מצד אביו היו פריץ ואידה כהן, שנאלצו לשנות את שמם לפרדריק ואידה קרי כדי להסתיר את שורשיהם היהודיים באירופה של ראשית המאה הקודמת. הגילוי הפך אותו מאוהד ישראל לאוהב ישראל. אז במה חטא קרי בכל זאת? תחזיקו חזק: הוא, כנראה, שמאלני, רחמנא לצלן. כלומר בכל הקשור למצב הפוליטי־מדיני בישראל. אני מעריך שלו היה ישראלי, היה מצביע למחנה הציוני. וזה לא יעלה על הדעת. הרי נתניהו ומלחכי פנכתו עדיין מגלים איפוק יחסי כלפי ישראלים שמאלנים, אבל כשמדובר באמריקאים בעלי נטייה מסוכנת שמאלה, הם מאבדים את זה. 
 
קרי ניסה להגיע להסדר ישראלי־פלסטיני, ניהל מרתון שיחות עם נתניהו והגיע אפילו לטיוטת הסכם שאותה סירב אבו מאזן לאמץ. אגב, הטיוטה האמריקאית שגובשה באותה שנה (2014) הייתה חיובית יותר לישראל מאשר עקרונות קלינטון משנת 2000. קרי לקח את הגנרל האמריקאי המעוטר ביותר, ג'ו אלן, העמיד לרשותו צוות של מאות מומחים, והטיל עליו לגבש תוכנית ביטחונית שתיתן מענה לכל צורכי הביטחון של ישראל במקרה של הסדר שלום עם הפלסטינים. דבר כזה מעולם לא נעשה בעבר. אלן השקיע מאמץ אדיר במשימה הזו, שעלתה למשלם המסים האמריקאי הון תועפות. התוכנית שהביא התקבלה בקרב כמה מבכירי מערכת הביטחון בישראל בחיוב, אך נדחתה לחלוטין והושלכה לפח האשפה על ידי נתניהו. אפשר להתווכח על התוכנית הזו. אי אפשר להתווכח על הכוונות הטובות שמאחוריה, על המאמץ, על הרצון. אבל ג'ון קרי מוצא את עצמו בימים אלה באותה סירה של האנטישמים ומובילי ה־BDS רק על עצם הרעיון שניסה להגיע להסדר בין הישראלים לפלסטינים. עכשיו סעיף האישום הזה הופך אותו, ואת הנשיא שלו, לצוררים המודרניים. מה הפלא שבסקר שהתפרסם שלשום עולה שיש 20% בישראל שסבורים שהדבר היחיד שיפתור את הסכסוך עם הפלסטינים הוא "מלחמה מכרעת".
 
אותו דבר בדיוק בעניין ברק חוסיין אובמה. גם הוא הפך להיות אנטישמי, שונא ישראל, משת"פ של חמנאי. כל זה בהתעלמות מוחלטת מהעובדות, שלפיהן אובמה היה הנשיא שתרם יותר מכל קודמיו לביטחון ישראל. באוויר, בים וביבשה. בכסף, באמצעים, במימון "כיפת ברזל", במודיעין, בגיבוי מדיני (למעט החריג בסיומה של הקדנציה בהחלטה ההיא במועצת הביטחון, שנתניהו הרוויח ביושר). הבעיה הגדולה של אובמה הייתה שהוא היה פיסניק, ליברל, ובאמת האמין שצריך לנסות להביא שלום על ישראל. הוא הפריד בין ביטחון ישראל, אותו העמיד מעל כל השאר, לבין המאמץ המדיני. 
 
נכון, הסכם הגרעין שאותו הביא עם איראן רחוק משלמות. הוא אכן הסכם בעייתי, שנובע מגישתו המתפשרת הבסיסית של הנשיא. חבל שהם לא עשו את זה אחרת. ועדיין, למרות הכל, במערכת הביטחון כמעט כולם מברכים על החלון של 10־15 שנים שקיבלה ישראל ללא מורא מהגרעין האיראני. אפשר וצריך למתוח ביקורת על חלק ממעשיו ועל מדיניותו של אובמה. להפוך אותו למי שניסה להחריב את ישראל זה מעשה טירוף. זה אחד הגורמים לכך שהדמוקרטים מתחילים להרגיש שישראל מתרחקת מהם. שהערכים המשותפים וזהות הרעיונות של אמריקה עם מדינת היהודים אבדו. הזיהוי הטוטאלי של נתניהו עם טראמפ, שנתפס על ידי חלק ניכר מהאמריקאים כחייזר, מגרש מעל פנינו את המחצית הדמוקרטית של אמריקה. זה כשל מסוכן מאין כמוהו. הם מביטים על הדרת הנשים בישראל, על הסחף נגד הדמוקרטיה, ומתפלצים.
 
השבוע פורסם שג'ואי לו, מיליונר יהודי אמריקאי, מפסיק לתמוך בישראל. אצל לו זה בא בעקבות מסע גירוש מסתנני העבודה, שגורם לנו נזק תדמיתי כבד בעולם (גם על פי עדותו של השגריר רון דרמר). עכשיו יגידו שגם ג'ואי לו הוא עוכר ישראל. יצא לי לראיין אותו לפני יותר מעשר שנים. הוא הקים ומימן ארגון מדהים בשם "ישראל בלב" (Israel@Heart) שהשקיע עשרות מיליוני דולרים בהקמת אגרופי הסברה של סטודנטים יהודים וישראלים ברחבי העולם, למאבק בהכפשות נגד ישראל והעם היהודי. ג'ואי עשה את כל זה שנים לפני שהמושג BDS פרץ לחיינו. מהיכרות אישית אני יודע עד כמה הוא ציוני, אוהד שרוף שלנו, שמבלה כאן חלק ניכר מזמנו ותורם לנו חלק ניכר מהונו. גם הוא שמאלני שונא ישראל עכשיו.
 
כל זה קשור גם למה שנכתב כאן לפני כמה שבועות, באשר לנתק ההולך ומחריף בין ישראל ליהדות ארה"ב. זה בא בדיוק מאותו מקום. רוב רובם של יהודי ארה"ב הם דמוקרטים ליברלים. הם האחים שלנו. אבל נתניהו ויתר עליהם. הוא מעדיף, כך הוא אומר במפורש, את האוונגליסטים. יהדות אמריקה אבודה, מבחינתו. כשיהודי ארה"ב רואים איך עיתונאיות נאלצות להידחק אל מחוץ לרחבת הכותל בסיקור ביקורו של מייק פנס, איך הערכים הליברליים שעליהם קמה המדינה הולכים ומתפוגגים, איך הלאומנות המשיחית כובשת כל חלקה טובה, הם מבינים שחבל להם על הזמן. 
 
נתניהו ויתר עליהם, ויתר על המפלגה שלהם, כאילו מדובר בנכסים הרשומים על שמו בטאבו. אבל הם לא. למרות נטייתו של הזוג המלכותי שלנו לראות במדינה רכוש אישי שלהם, כנהוג במונרכיות, לא זה המצב. זו המדינה שלנו, ואנחנו צריכים להילחם עליה. זה לא קשור לימין או שמאל, שלום או מלחמה. גם אני לא חושב שיש כרגע איפשהו פרטנר פלסטיני רוטט מבשלות וטיוטת הסכם ממתינה לחתימה. אבל אני כן חושב שהנזק האסטרטגי שנגרם לנו בשנים הללו יהפוך בקרוב לבלתי הפיך.
 
3. חורבן הבית

היועץ המשפטי לממשלה הבקיע השבוע שער עצמי מרהיב. הוא פיזר את מקורביו בין תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה על מנת לתבוע את עלבונו על הכמעט פוגרום שנעשה בו בבית הכנסת בשבת. התגובה המיידית הייתה דרמטית. כמעט כולם, מימין ועד ירכתי השמאל, נכנסו במלוא העוצמה במפגינים המופרעים והמתפרעים, שלא יודעים גבולות. גם אני. אבל אז הגיע הערב, שבו שידר יאיר שרקי במהדורה המרכזית את הסרטון האותנטי מהאירוע. ובכן, מנדלבליט נראה שם מגיע לבית הכנסת נינוח, בחולצה לבנה חגיגית, פוסע מעדנות בשלווה, עולה במדרגות, נכנס ונבלע בתוך ההיכל מבלי שמישהו פנה אליו, הקליט אותו, צעק אליו או הטריד אותו. חבורה של ארבעה פנסיונרים מעוררי חמלה ארגנה מחוץ לבית הכנסת, במרחק ניכר מהכניסה, שולחן הבדלה אלטרנטיבי, וניהלה את ענייניה היגעים בשקט מוחלט. העובדה שהיועץ התפלץ ושיגר את כל כלי הנשק האסטרטגיים שלו למלחמת שמד באירוע הזה, צריכה לעורר דאגה לגבי כשירותו לעמוד במבחנים הצפויים לו בחודשים הקרובים.
 
ייאמר כאן מיד: הם לא היו צריכים להפגין מול בית הכנסת. עניין של טעם טוב, וגם של התנהלות בסיסית. ההליכה לבית הכנסת היא שגיאה אסטרטגית מטופשת. מה גם שעל פי עדותו של מנדלבליט, מכיוון שידע שיש מפגינים בחוץ, לא אמר את ה"קדיש" על אמו שהיה אמור להגיד אחרי תפילת הלבנה, והלך הביתה מדלת צדדית. אבל מכאן ועד הדיווחים שלפיהם התרחשו במקום פרעות, המפגינים הסתערו על היועץ, התקוטטו עם המתפללים וביצעו "תג מחיר" בבית הכנסת, הדרך ארוכה מאוד, אולי אפילו יותר מאורכה של הדרך שעבר היועץ עד שהחליט, בטובו, לפתוח בבדיקה נגד ראש הממשלה, ועד שהואיל, בטובו, להפוך את הבדיקה לחקירה.

שער עצמי מרהיב. מנדלבליט. צילום

 
עושה רושם שאביחי מנדלבליט כורע תחת הלחץ. ביום רביעי פרסם עמית סגל במהדורה המרכזית ציטוטים, לכאורה מ"סביבת היועץ", על גודל ההתלבטות ועל העובדה שאם יחליט להעמיד לדין את בנימין נתניהו והוא יזוכה בסופו של דבר, זה יהיה "ממש חורבן מערכת אכיפת החוק". "אם נתניהו יזוכה, לא יקראו לאלשיך להתאבד, אלא למנדלבליט". סגל הסביר אחר כך שבפני היועץ עומדת התלבטות אמיתית שטרם הוכרעה, בניגוד לרושם שנוצר שלפיו כלה ונחרצה להעמיד את נתניהו לדין.
 
אז כמה תיקונים: ראשית, אין שום רושם ש"כלה ונחרצה" עם היועץ. להפך. אם היה רושם כזה, לא הייתה מתעוררת המחאה ולא היו הפגנות. תיקון שני: אחרי שאהוד אולמרט זוכה מרוב האישומים נגדו, אף אחד לא קרא למפכ"ל להתאבד. אמנון דנקנר ז"ל קרא למשה לדור, פרקליט המדינה, להתאבד. אז מה? לדור התאבד? לא. שלטון החוק נחרב? ממש לא. הייתה קצת ביקורת בתקשורת (בין היתר כאן), ושום דבר לא קרה. יועץ משפטי לממשלה הוא לא קבלן הרשעות. הוא הנציג הבכיר של מערכת אכיפת החוק. הוא לא יכול לערבב שיקולים זרים בהחלטותיו. התלבטותו, כפי שתוארה בידי עמית סגל, היא שיקולים זרים. כבר נאמר ונפסק כי חל איסור מוחלט להעניק הנחות כלשהן לחשודים שהם נבחרי ציבור, בכירים ככל שיהיו. בפרשיית הנשיא קצב זה נאמר על ידי נשיאת העליון דורית בייניש בריש גלי. אם עוצמת הראיות שצברה המשטרה הייתה מביאה להגשת כתב אישום נגד ראש עירייה זניח, אז היא צריכה להביא לאותה תוצאה גם במקרה של ראש ממשלה. נקודה.
 
העובדה שמנדלבליט סבור שזיכוי אפשרי של נתניהו ימיט חורבן על מערכת שלטון החוק לא פחות ממדהימה. באותו זמן שבו דיבר עמית סגל במהדורה המרכזית, נתן ברוכי קרא בחדשות עשר קטע מעדותו של ארי הרו, עד המדינה. על פי הרו, הוא נכח בשיחה שבה בישר נתניהו למילצ'ן על השגת הוויזה המיוחלת לארה"ב, ושאל אם "הבאת לי את הסיגרים". שיחה כזו מקימה יחסי שוחד מובהקים, במילותיו של ראש הממשלה עצמו. סגירת תיק כזה, המגובה באין ספור עדויות, מסמכים, קבלות והוכחות "דפוס שיטה", היא־היא חורבן של מערכת אכיפת החוק. המשטרה תידרש באותו רגע להפסיק לעבוד. תיקים פתוחים וחקירות בעיצומן יגוועו. הפוליטיקאים ונבחרי הציבור, מהבכירים ביותר ועד הזוטרים, יוכלו לפצוח בחגיגת מתנות וטובות הנאה. לא יהיה דין, לא יהיה דיין, איש הישר בעיניו יעשה. לזה קוראים חורבן, מר מנדלבליט.
 
טובות ההנאה והמתנות שקיבלה משפחת נתניהו ממילצ'ן נאמדות ב־800 אלף עד מיליון שקלים. זה, לפני שספרנו את פאקר, לפני שספרנו עוד אין ספור מיליארדרים שהזרימו מתנות לאורך השנים אך לא נכללים בחקירת המשטרה, או שלא שיתפו עמה פעולה. התעשייה הזו מונחת עכשיו על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה. האיש, שהצהיר בפני ועדת האיתור ש"אם יצטרך לחקור את ראש הממשלה חקירה פלילית" לא יהסס ויבצע אותה ללא מורא וללא משוא פנים, פוכר אצבעות, מתבכיין ומקטר, בעודו גורר רגליים מעל שנתיים בחקירות פשוטות יחסית שמני מזוז היה מסיים בשלושה חודשים.
 
גם יחסו של מנדלבליט למחאה ולהפגנות מדאיג. מופעל עליו לחץ מהבית, אבל הוא צריך לדעת להתמודד עם הלחץ הזה. הוא האיש שיושב בתפקיד הכי רגיש ומכריע במדינה, באשר לחקירות נתניהו. הוא גם האיש שאמור להגן בגופו על הזכות הדמוקרטית של אזרחים למחות, להפגין ולהביע את דעתם. הוא יודע היטב שהאוכלוסייה שמפגינה נגדו מורכבת מפנסיונרים, חנונים, אזרחים שוחרי שלום, שהפעם האחרונה שבה הרימו יד על מישהו הייתה בגן הילדים. הוא יודע שלא נשקפת מהם שום סכנה. יש אי־נוחות, אבל ככה זה בתפקידים האלה. הוא צריך להתמודד.
 
זה לא שחסרות למפגינים סיבות להפגין. הם מוחים נגד הסחבת. הם מוחים נגד העובדה שלקח יותר משנה לעבור מבדיקה לחקירה. הם מוחים נגד העובדה שהוצהר עם פרסום פרשת הצוללות שאין בה היבט פלילי. הם מוחים נגד העובדה שעד רגע זה בפרשת הצוללות נתניהו לא נחקר על מעשיהם של מלכו ושמרון, האנשים הקרובים אליו בעולם כולו (חוץ משרה). הם מוחים נגד העובדה שבפרשת בזק עד רגע זה אף אחד לא בדק מדוע הרעיף מומו פילבר, נאמנו של נתניהו, את תועפות ההטבות שהרעיף על בזק, השייכת לחבר קרוב של נתניהו. הם מוחים נגד החקירה האטית, נגד העובדה שכל שאלה וכל מהלך נבדקים ומאושרים מראש על ידי היועץ, נגד העובדה שחלק ממהלכי החקירה לא מאושרים בידי היועץ ונגד העובדה שנתניהו ורעייתו מקבלים הנחת סלב ענקית לאורך כל הדרך.
 
כפי שכתבתי אין ספור פעמים בעבר, אחזור גם כאן: אני מאמין ביושרו של מנדלבליט. יותר מדי אנשים שאני מעריך נשבעו בשמו. מצד שני, סימני השאלה מצטברים. ההפגנות מוצדקות וחיוניות, והן חלק מהמשחק הדמוקרטי. במקום להתלונן, מנדלבליט צריך לשבח את המפגינים ולשמוח שהוא חי במדינה שבה אפשר להפגין נגד ראש ממשלה או יועץ משפטי. נקודה.
 
4. 24 דקות

סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, התארח בכנסת, בבית ראש הממשלה, בבית נשיא המדינה, בכותל וכמובן גם ב"יד ושם". כשהיה בבית הנשיא פנה פנס לנשיא ריבלין, וכיבד בפנייתו גם את "הגברת הראשונה" (פירסט ליידי) נחמה ריבלין. בטקסים אחרים, לעומת זאת, הקפיד הכרוז להציג את הגברת נתניהו כ"גברת הראשונה".
 
מי צודק? בישראל אין פרוטוקול רשמי לעניין הזה, והמושג "גברת ראשונה" לכאורה לא קיים. יחד עם זאת, נשיא המדינה הוא "האזרח מספר 1". יו"ר הכנסת הוא "האזרח מספר 2" ומ"מ הנשיא. ההיגיון אומר שאשתו של האזרח הראשון, היא הגברת הראשונה. כך או אחרת, בבית ברחוב בלפור יש רק גברת ראשונה אחת. מה הפלא שבקבלת הפנים לפנס בכנסת לחץ הנשיא ריבלין את ידה של אשת יו"ר הכנסת אירנה נבזלין, גם את ידה של אשת יו"ר האופוזיציה מיכל הרצוג וגם את ידה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ואת ידה של "הגברת הראשונה" שרה נתניהו לא לחץ ריבלין. כנראה לא שם לב שהיא שם. ואילו הממונה על הטקס במשרד החוץ, מירון ראובן, ענה לאסונו לשיחת טלפון של ניר גונטאז' מ"הארץ" ואפילו התראיין קצרות בסוגיה.

הוא התנער מההחלטה לכנות את הגברת נתניהו כ"גברת הראשונה". זה לא באחריותו, אמר, והמליץ לחפש את האחראים במשרד ראש הממשלה. בסיומה של השיחה הקצרה והמשעשעת, אמר לו גונטאז' "סחתיין על האומץ, כי בסך הכל ענית לשאלות ובמדינת ישראל של היום להשיב ביושר לשאלות על הזוג נתניהו מצריך אומץ. כל הכבוד". ראובן ענה ש"טוב, נראה כמה זמן אחזיק בתפקידי, אחרי שדיברתי איתך עכשיו". גונטאז': "בין 24 שעות ל־24 שבועות".
חלפו כמה שעות ודנה ויס מחברת החדשות צייצה שמנכ"ל משרד החוץ נזף במירון ראובן וביקש ממנו להוריד פרופיל ולא להופיע בטקסים רשמיים בעתיד הקרוב. כעבור זמן קצר ההודעה הזו תוקנה. 24 שעות? יותר קרוב ל־24 דקות.